האם ישראל צריכה לממן את פינוי ההרס בעזה?

תארו לעצמכם סיטואציה כזו: שכן אלים פורץ לכם הביתה באישון לילה, זורע הרס, פוגע במשפחתכם ומבעיר אש. כשאתם סוף סוף מצליחים להשתלט עליו, להדוף אותו חזרה לביתו ולנטרל את האיום – פעולה שדורשת מכם להרוס חלק מהתשתיות שלו שמהן הוא פעל – ועד הבית מתכנס ומחליט שאתם אלו שצריכים לשלם על הפינוי והשיפוץ של הבית שלו. נשמע הזוי? מופרך? ובכן, מסתבר שמה שנשמע כמו בדיחה גרועה ברמת ועד הבית, קורם עור וגידים ברמה הלאומית והבינלאומית.

לפי דיווח שפורסם בעיתון YNET, ההרס כיום ברצועת עזה מוערך בסדר גודל של כ-84% משטחה של הרצועה. אבל הנתון המדהים באמת בדיווח הזה אינו היקף ההרס – שנובע ישירות מהעובדה שחמאס הפך כל סמטה, בית חולים ובית ספר למתקן צבאי – אלא השורה הבאה: ישראל קיבלה על עצמה לטפל בפינוי, גם בהיבט הפיזי וגם בעלות הכלכלית הכרוכה בדבר.

בחייאת, מה דעתכם על זה?

אני רוצה לקחת את הדיווח הזה, ורגע לפני שאנחנו מדברים על כסף או על כלכלה, לנתח אותו דרך המשקפיים של מה שאנחנו קוראים לו כאן "הסברה התקפית". כי הסיפור הזה הוא הרבה יותר מתקציב; הוא סיפור על תודעה, על נרטיב, ועל הדרך שבה אנחנו ממצבים את עצמנו מול העולם.

מלכודת ההגנתיות: למה אנחנו תמיד מתנצלים?

לאורך שנים, ישראל התרגלה לשחק במגרש ההגנתי. כשיורים עלינו, אנחנו מסבירים למה מותר לנו להחזיר אש. כשאנחנו פוגעים במחבלים שהסתתרו מאחורי אזרחים, אנחנו מיד מפיקים סרטונים שמסבירים כמה השתדלנו לא לפגוע בבלתי מעורבים. ההגנתיות הזו חלחלה כל כך עמוק לתוך ה-DNA המדיני שלנו, עד שלפעמים אנחנו מוכנים לקחת על עצמנו אחריות שאינה שלנו, רק כדי "להיראות טוב" בעיני הקהילה הבינלאומית או כדי להשתיק ביקורת.

אבל כאן בדיוק טמונה הסכנה. בזירה הבינלאומית, מי שמשלם את החשבון – נתפס כמי שאשם בנזק. ברגע שישראל לוקחת על עצמה את העלות הכלכלית והפיזית של פינוי ההריסות בעזה, היא משדרת מסר סמוי לעולם: "אנחנו הרסנו, ולכן אנחנו מנקים". זהו מסר הרסני מבחינה תודעתית.

הגיון בריא מול עיוות מוסרי

בואו נחזור למושכלות יסוד של צדק ושל מלחמות. מי פתח במלחמה הזו? מי חצה את הגבול, רצח, אנס, חטף ושרף? חמאס, בתמיכה רחבה של אוכלוסייה עזתית. המלחמה הזו נכפתה על מדינת ישראל. ההרס בעזה אינו תוצאה של גחמה ישראלית, אלא תוצאה ישירה והכרחית של פירוק מכונת ההשמדה שחמאס בנה מתחת ומעל לפני הקרקע במשך קרוב לשני עשורים.

בהיסטוריה של מלחמות העולם, המדינות התוקפניות שנאלצו להיכנע (כמו גרמניה או יפן במלחמת העולם השנייה) שילמו מחיר כבד, והשיקום נפל בראש ובראשונה על כתפיהן, או שמומן על ידי הקהילה הבינלאומית מתוך אינטרסים גיאופוליטיים של המעצמות המנצחות. מעולם לא דרשו מהקורבן המותקף, זה שהקיז את דם בניו כדי להגן על עצמו, לממן מכיסו את פינוי ההריסות של התוקפן.

הסברה התקפית: לשנות את המשוואה

איך נראית הסברה התקפית במקרה הזה? במקום להרכין ראש ולהגיד "בסדר, אנחנו נשלם כדי שהעולם ירד מאיתנו", אנחנו צריכים להפוך את השולחן.

1. הטלת האחריות על התוקפן: המסר שלנו צריך להיות חד וברור – חמאס הביא את ההרס הזה על עזה. כל לבנה שבורה וכל בניין שקרס הם באחריות הבלעדית של יחיא סינוואר ושל הנהגת חמאס. רוצים לבוא בטענות על ההרס? תפנו אותן למי שהפך את עזה לבסיס צבאי ענק.
2. דרישת אחריות בינלאומית (אמיתית): איפה קטאר שמימנה את הטרור? איפה איראן שחימשה? איפה האו"ם ואונר"א שהעלימו עין (במקרה הטוב) או שיתפו פעולה (במקרה הרע) עם בניית מנהרות הטרור תחת בתי הספר שלהם? הקהילה הבינלאומית שאפשרה למפלצת הזו לצמוח, היא זו שצריכה להכניס את היד לכיס ולפנות את ההריסות, לא משלם המסים הישראלי.
3. סירוב לשחק את תפקיד הפראייר: קבלת החלטות ברמה הלאומית חייבת לכלול גם את ההיבט התודעתי. כשאנחנו מסכימים לשאת בעלויות, אנחנו לא רק מפסידים כסף; אנחנו מפסידים את הצדק המוסרי שלנו. אנחנו מטשטשים את הקו הברור שבין התוקפן לקורבן.

השורה התחתונה

דיווחים כמו זה שפורסם ב-YNET, על כך שישראל עשויה לממן ולבצע את פינוי כ-84% מההרס בעזה, צריכים להדליק אצלנו נורה אדומה בוהקת. זה לא רק עניין של כלכלה, זה עניין של כבוד לאומי, של צדק, ושל המסר שאנחנו מעבירים לעצמנו ולעולם.

הסברה התקפית דורשת מאיתנו להפסיק להתנצל על כך שניצחנו, ולהפסיק לשלם קנסות על כך שהגנו על עצמנו. הגיע הזמן שמי שפתח במלחמה ומי שמימן אותו, יישאו בתוצאות – גם הפיזיות וגם הכלכליות.

אז אני שואל אתכם שוב: בחייאת, מה דעתכם על זה? האם אנחנו צריכים להסכים למשוואה הזו, או שהגיע הזמן לדרוש צדק אמיתי?