למה בעצם מסוכן להמשיך להתווכח על ״זכות הקיום״ של ישראל?

כי עצם ההשתתפות בדיון נותנת לגיטימציה לשאלה. אם מישהו היה שואל אדם פרטי אם יש לו זכות לחיות, השיחה הייתה מסתיימת מיד. כשאנחנו מסכימים לדון בזה בהקשר של ישראל, אנחנו משדרים שזו שאלה פתוחה, למרות שישראל היא עובדה מוגמרת.

מה הבעיה בשימוש במונחים ״ציוני״ ו״אנטי-ציוני״ בשיח של היום?

הציונות, שמשמעותה זכותו של העם היהודי להקים מדינה בנחלת אבותיו, התממשה ב-1948. כשממשיכים להשתמש במונחים האלה היום, מחזירים את השיח אחורה לדיון על עצם הזכות להקים את המדינה, במקום להתייחס לישראל כאל עובדה קיימת שאין עליה עוררין.

איך הדיון על הפלות בארה״ב קשור להסברה הישראלית?

בדיוק כמו שבדיון על הפלות (Pro-Life מול Pro-Choice), שני הצדדים מסכימים שברגע שהתינוק נולד הדיון לגביו מסתיים – כך צריך להיות לגבי ישראל. המדינה כבר ״נולדה״ והיא עובדה קיימת (עוד מעט סבתא בת 80), ולכן הדיון על עצם זכותה להיוולד או להתקיים חייב להסתיים.

למה אנחנו עדיין מתווכחים על זכות הקיום של ישראל?

האם שמתם לב שגם אנחנו נופלים בפח ומתווכחים על זכות הקיום של ישראל? הגיע הזמן להפסיק להתנצל, להבין שהציונות כבר התממשה, ולשנות את כללי המשחק בהסברה.

אני רוצה להצביע על תופעה שקרתה פה, ותגידו לי אם היא קרתה גם לכם. אני הרי עוסק בהסברה הזו ביומיום, ורק אחרי שערכתי את אחד הסרטונים שלי, פתאום נפל לי האסימון. הבנתי שיש פה מצב אבסורדי לחלוטין: אנשים באמת מערערים בשאלה האם יש לישראל זכות להתקיים. אבל הגילוי המטריד באמת הוא שגם אנחנו – הישראלים, היהודים, אלה שחיים פה – נופלים בפח הזה.

אנחנו לא עוצרים לרגע כדי להבין כמה השאלה הזו מופרכת מיסודה. תחשבו על זה רגע ברמה האישית. אם הייתי ניגש אליכם ברחוב ואומר לכם: "סליחה, האם יש לך זכות להתקיים?", מה היה קורה? השיחה הייתה מסתיימת באותו הרגע. לא הייתם מתחילים להסביר לי למה מגיע לכם לחיות, לא הייתם מביאים לי טיעונים היסטוריים או משפטיים. לא היה פה עכשיו מקום לדון בכלל בשאלה הזאת. הייתם מסתובבים והולכים, או כועסים על עצם החוצפה.

אבל משום מה, כשזה מגיע לישראל, השאלה הזאת כבר עוברת לנו מעל הראש. אנחנו מקבלים אותה כחלק מ"כללי המשחק" של ההסברה. ואני אומר את זה כי אני מציף פה משהו שעבר אצלי בתודעה. עצרתי, הסתכלתי על הסרטון, אמרתי לעצמי שאני חייב את החלק הזה בפנים, ושאלתי את עצמי: איך יכול להיות בכלל ששואלים דבר כזה? ואיך יכול להיות שאנחנו טורחים לענות?

מלכודת המילה ״ציונות״

אני אגיד לכם למה זה קורה. זה קורה בגלל המילה "ציונות". המילה הזו עברה הרבה מאוד שינויים לאורך השנים, והודבקה לה הרבה מאוד פרשנות – חלקה מעוותת לחלוטין על ידי שונאינו. אבל אם נחזור למקור, לציונות יש משמעות מאוד מאוד בסיסית ופשוטה: היא מבטאת בעצם את זכותו של העם היהודי להקים מדינה לעצמו בנחלת אבותיו, בארץ אבותיו.

כשהרצל הקים את ההסתדרות הציונית, הייתה לזה מטרה מסוימת וברורה. המטרה הזו הייתה הקמת הבית הלאומי. ולכן, אני תמיד אומר: הציונות, במובנה המקורי והבסיסי ביותר, סיימה את תפקידה ב-1948. למה? כי היא התממשה. המדינה קמה. החזון הפך למציאות.

הבעיה מתחילה כשאנחנו, היום, כל הזמן ממשיכים להשתמש בביטויים כמו "ציוני" או "אנטי-ציוני". כשאנחנו עושים את זה, אנחנו בעצם כל הזמן מחזירים את השיח אחורה, לדיון שעוסק בזכותה של ישראל להתקיים מלכתחילה. אנחנו מחזירים את הגלגל לזמן שבו המדינה הייתה רק רעיון שצריך להצדיק אותו. אבל זה בכלל משהו שלא אמור להיות על השולחן יותר! ישראל היא עובדה מוגמרת. היא לא ילדה קטנה שצריכה להוכיח את עצמה, היא כבר סבתא בת 80 עוד מעט. מי בכלל חשב על דבר כזה, להמשיך להצדיק את עצם קיומה של ישות חיה ונושמת עשרות שנים אחרי שקמה?

התינוק כבר נולד: למה הדיון חייב להסתיים

כדי להמחיש כמה הדיון הזה אבסורדי, זה מזכיר לי את ארצות הברית ואת הויכוחים הפוליטיים שם בין ליברלים ושמרנים. יש דיון עתיק יומין בארצות הברית, שהתחמם מאוד בשנים האחרונות, על הנושא של הפלות. נכון? יש את מחנה ה-Pro-Life (נגד הפלות) ויש את מחנה ה-Pro-Choice (בעד זכות הבחירה להפלה).

אבל תחשבו על זה: שתי הקבוצות האלה, לא משנה בכלל אם בן אדם הוא נגד הפלות או בעד הפלות, יסכימו על דבר אחד בסיסי. אחרי שהתינוק נולד – אין כבר מה להמשיך את הדיון. נכון? גם האנשים שהם תומכים נלהבים בהפלות יגידו לכם שברגע שהילד נולד ויצא לאוויר העולם, אין מה לדבר יותר. הדיון נגמר. אי אפשר לבטל את קיומו של הילד.

בדיוק! התינוק נולד, הדיון הסתיים.

אבל על ישראל? על ישראל ממשיכים את הדיון. המדינה נולדה ב-1948, היא חיה, בועטת, מתפתחת, משגשגת – ועדיין, יש מי שרוצה להחזיר אותנו לשולחן הניתוחים ולדון האם היה מותר לה להיוולד. ואנחנו, במקום לטרוק את הדלת על הדיון הזה, משתפים איתו פעולה.

שורה תחתונה

אנחנו חייבים להזדעזע. אנחנו חייבים להבין את עומק הנרמול שלנו למצב הזה. התרגלנו להסביר, התרגלנו להתנצל, התרגלנו להיות האנדרדוג שעשה טעות וצריך לתת עליה דין וחשבון. אבל ההסכמה שלנו להשתתף בדיון על "זכות הקיום" שלנו היא זו שנותנת פתח לכל המלעיזים לצאת עלינו ב-200 קמ"ש.

הגיע הזמן לשנות את הגישה. מהסברה מתגוננת – להתקפה. השלב הראשון בהסברה התקפית הוא לסרב לקבל את הנחות היסוד של הצד השני. כשמישהו שואל על זכות הקיום של ישראל, התשובה היא לא הרצאה בהיסטוריה. התשובה היא הבנה שמדובר בשאלה לא לגיטימית על עובדה מוגמרת. ישראל קיימת, נקודה. עכשיו, בואו נדבר על המציאות.