סוד הניצחון התודעתי: למה ההסברה שלנו חייבת להיות התקפית?

אני רוצה להגיד לכם משהו שיושב לי על הלב כבר תקופה ארוכה, ונוגע באחת הנקודות הכי כואבות במאבק שלנו על התודעה העולמית. אחד הדברים שהכי חסרים לי בכל מה שקשור למה שנקרא ״ההסברה הישראלית״ הוא מילה אחת פשוטה, אך קריטית: פרו-אקטיביות.

במקום ליזום, אנחנו מגיבים. חסרה לנו המחשבה קדימה – ההבנה הבסיסית של מה אנחנו בעצם רוצים לומר לעולם, ומהו המסר המרכזי שלנו. במקום להוביל את השיח, אנחנו מוצאים את עצמנו פעם אחר פעם נגררים אחרי טענות של אחרים, מנסים לכבות שריפות תודעתיות שהצד השני כבר הצית בהצלחה.

לאן נעלם הסיפור הציוני שלנו?

כדי להבין איך הגענו למצב הזה שבו אנחנו תמיד בעמדת מגננה, אנחנו צריכים לחזור קצת אחורה אל השורשים שלנו. התנועה הציונית קמה עם מטרה ברורה, חדה ומוגדרת מאוד: היא רצתה להקים מחדש את הבית היהודי בארץ ישראל, שהיא נחלת אבותינו.

בגלל שהייתה לה מטרה כל כך מזוקקת, היה לה גם סיפור. היה משהו שסחף את האנשים אחריה, חזון שאפשר היה להתחבר אליו, להזדהות איתו ולהילחם עבורו. הסיפור הזה נתן כוח ומשמעות לכל פעולה.

אבל כאן טמונה הבעיה המרכזית שלנו כיום: הציונות, במובן מסוים, סיימה את תפקידה ההיסטורי בעת הקמת מדינת ישראל בפעם השלישית, בשנת 1948. הרי אין משמעות יומיומית לתנועה שבאה להקים את מדינת ישראל, ברגע שהמדינה הזו כבר קיימת, עומדת על תילה ומשגשגת.

אז נשאלת השאלה – מה אנחנו עושים עכשיו? מה המשמעות של העם הזה שיושב כאן בארצו, עשרות שנים אחרי שהמדינה כבר הוקמה? זו לא סתם שאלה פילוסופית או תיאורטית. הסיבה שאני מתעקש לשאול את השאלה הזו שוב ושוב, היא מכיוון שלצד השני – בניגוד אלינו – כן יש סיפור. וכל עוד לנו אין סיפור ברור, אנחנו משאירים להם את הבמה פנויה.

הנוסחה המנצחת: איך מנצחים גם כשמפסידים?

אנחנו חייבים להודות באמת, גם אם היא לא נעימה: הצד השני הצליח לפצח נוסחה שהיא באמת, באמת מדהימה. אני אומר את זה בכנות – אני מוריד בפניהם את הכובע על ההישג התודעתי הזה. הם הצליחו להגיע למצב אבסורדי שבו בין אם הם מצליחים ומנצחים, ובין אם הם נכשלים ומפסידים בקרב בשטח – בשני המקרים הם ינצחו תודעתית.

איך הקסם הזה עובד? פשוט מאוד: הם תמיד ישתמשו בנרטיב לטובתם, ויעקמו את המציאות כך שתתאים לסיפור שהם רוצים לספר. אם הם תוקפים, כובשים, מנצחים אותנו או מביסים אותנו באיזושהי צורה, או אפילו רק מצליחים לעשות לנו משהו כואב – הם המנצחים הגדולים, ו״אללה בצד שלהם״. הם חוגגים את העוצמה שלהם.

אבל מה קורה כשהם מפסידים? כאן מתגלה הגאונות האמיתית של מכונת התעמולה שלהם. בואו נסתכל על מה שקרה ב-1948 כדי להבין את השיטה.

בסך הכל חיו כאן כ-600 אלף איש ביישוב היהודי בעת הקמת מדינת ישראל. מולם, חמישה צבאות ערביים שונים פתחו במתקפה כוללת מכל הכיוונים על היישוב היהודי הקטן הזה, במטרה להשמיד אותו. היהודים, בקושי רב ובמחיר דמים כבד, הצליחו. הם הצליחו לנצח ולהדוף את המתקפה.

ומה קרה ברגע שהיהודים ניצחו? הערבים טבעו את המונח ״נכבה״. המשמעות המקורית של המונח הזה הייתה ״אסון״ – האסון שקרה להם על כך שבעצם הם לא הצליחו, למרות שהיו להם חמישה צבאות שונים, לנצח ולהשמיד את היהודים האלה.

אבל לאט לאט, הם הבינו שזה לא סיפור טוב. אז הם פשוט שינו את הנרטיב. הם אמרו לעצמם: רגע, מה קשור האסון שלנו לכישלון הצבאי שלנו? מה, אנחנו ניקח אחריות על התוקפנות שלנו ועל זה שפתחנו במלחמה? לא. הם החליטו שהאסון הוא בעצם הגירוש שעשו היהודים למוסלמים והערבים שחיו פה בארץ ישראל.

כך, באבחת נרטיב, המשוואה התהפכה לחלוטין: פתאום, אם אתה מפסיד במלחמה שאתה בעצמך פתחת בה כדי להשמיד עם אחר – אתה הקורבן. אתה המסכן. אתה זה שהעולם צריך לרחם עליו.

מ-1948 ועד מלחמת חרבות ברזל: ההיסטוריה חוזרת

עכשיו, שימו לב איך הדפוס הזה חוזר על עצמו במדויק. אנחנו רואים את אותה שיטת פעולה בדיוק גם עכשיו, במלחמת עזה הנוכחית – מה שהתחיל כ״מלחמת חרבות ברזל״ והפכנו להיות ״מלחמת התקומה״.

תראו מה קרה כאן. איך הם הצליחו, מול כל העולם, למתג דווקא אותנו בתור אלו שהם האכזרים? בתור אלה שהם תוקפניים, אלה שהורגים תינוקות? איך הגענו למצב ההזוי הזה, אחרי כל מה שעברנו ואחרי שהותקפנו באכזריות שאין לתאר?

התשובה מחזירה אותנו לנקודת ההתחלה של המאמר הזה: הגענו למצב הזה רק על ידי כך שאנחנו כל הזמן ריאקטיביים. אנחנו כל הזמן רק מגיבים. אנחנו עסוקים בלהכחיש, להסביר, להתגונן ולהוכיח שהם טועים. אנחנו מציגים עובדות יבשות, בזמן שהם מציגים רגש וסיפור סוחף.

אנחנו אף פעם לא עוצרים כדי לשאול את השאלה החשובה ביותר: מה הסיפור שלנו?

השורה התחתונה

כל עוד נמשיך לשחק במגרש שהצד השני משרטט עבורנו, נמשיך להיות המפסידים הגדולים בקרב על התודעה. ההסברה הישראלית חייבת לעבור מהגנה להתקפה, מתגובה ליזמות. אנחנו חייבים לחזור ולהגדיר לעצמנו – ולעולם – מהי המשמעות של הקיום שלנו כאן. אנחנו צריכים סיפור שורשי, עמוק ופרו-אקטיבי שלא רק מגיב לשקרים, אלא מציב אמת גדולה וברורה.

כי בסופו של דבר, במזרח התיכון ובזירה הבינלאומית, מי שמספר את הסיפור טוב יותר, ומי שיוזם אותו – הוא זה שמנצח.

מה אתם חושבים? האם אנחנו מסוגלים לשנות את הדיסקט ולהתחיל לייצר הסברה התקפית ופרו-אקטיבית? תכתבו לי.