חזרתי מפולין רק בגופי: רשמים ממסע אל תהומות השואה

לא ניתן לסכם באמת מסע שכזה. פשוט אי אפשר.

כשאתה יוצא למסע על אדמת פולין, אתה מכין את עצמך נפשית. אתה קורא, אתה לומד, אתה שומע עדויות. אבל שום דבר לא באמת מכין אותך לרגע שבו כף הרגל שלך דורכת במקומות שבהם התרחש הרוע המוחלט. אין מילים שיסבירו את התחושה הזו. חזרתי ארצה, המטוס נחת בנתב"ג, אבל חזרתי רק בגופי. הנפש שלי, המחשבות שלי – אני עדיין שם.

צל המוות באושוויץ: בין ביתו של הס לביתן 10

אני עדיין שם, באושוויץ. אני עומד מול ביתו של רודולף הס, מנהל המחנה האכזר. הדיסוננס הזה, בין בית מגורים שבו חיה משפחה, שבו ילדים שיחקו בגינה, לבין מכונת ההשמדה שפעלה במרחק מטרים ספורים משם – הוא בלתי נתפס. איך אדם יכול לחזור הביתה, לנשק את ילדיו, כשהוא מנצח על רצח של אלפים בכל יום?

ומשם, המחשבות נודדות אל ביתן 10. הביתן שבו ביצע דוקטור מנגלה ניסויים אכזריים, בלתי נתפסים, על נשים ועל תינוקותיהן. לעמוד מול הקירות האלה, לדעת מה התרחש בתוכם, זה להישיר מבט אל התהום העמוקה ביותר של האנושות. הזעקות האילמות של אותן נשים עדיין מהדהדות שם, דורשות מאיתנו לא לשכוח לעולם.

הקור המקפיא של מיידנק והאדמה הזועקת בטרבלינקה

אני עדיין במיידנק. הקור שם הוא לא רק קור של מזג אוויר; זה קור שחודר לעצמות, קור מקפיא שגורם לגופך להתחנן לחזור אל החום של האוטובוס. ובאותו רגע של חולשה פיזית, אתה חושב עליהם. על היהודים שעמדו שם במסדרי בוקר אינסופיים, בקור מקפיא פי כמה, ללא בגדים חמים, ללא אוכל, ללא תקווה לחזור לאוטובוס חם. אני עדיין שומע את זעקות ה"שמע ישראל" המהדהדות בביתני ההשמדה, זעקות של אמונה ברגעים החשוכים ביותר.

ואני עדיין בטרבלינקה. מחנה שבו לא נשארו צריפים, רק אדמה. אבל איזו אדמה. אני עומד מול אדמה מלאה תלוליות, וברור לכולנו מה הסיבה לכך. האדמה הזו ספוגה בדם, באפר, בחיים שנגדעו באבחה אחת. השקט בטרבלינקה הוא השקט הרועם ביותר ששמעתי מימיי.

שירת "אנא בכוח" וקדושת השבת בגיא הצלמוות

אבל בתוך כל החושך הזה, יש גם אור. האור של הביחד. אני עדיין שם, מחובק עם חבריי למסע, עומדים יחד ושרים "אנא בכוח". המילים העתיקות האלה, תפילה לישועה ולגבורה, מקבלות משמעות מצמררת כשהן מושרות על האדמה המקוללת הזו.

אני עדיין בקידוש של שבת. מתרגש עד דמעות מכל חיבוק, מכל מבט מבין של חבר למסע. אני מתרגש מכל מילה קדושה בזמרת "אשת חיל", שיר הלל לנשים היהודיות – אלו שנספו באכזריות בביתן 10, ואלו שהקימו את העם הזה מחדש מאפרו. אנחנו שרים, אנחנו בוכים, ואנחנו חיים. עם ישראל חי.

השורה התחתונה

המסע הזה לא נגמר כשחוזרים הביתה. הוא רק מתחיל. התפקיד שלנו עכשיו הוא לשאת את הזיכרון הזה איתנו לכל מקום.

בימים אלו, כשאנחנו נאבקים על קיומנו כאן בארץ ישראל, החיבור בין העבר להווה מעולם לא היה כואב וברור יותר. התפילה שלי, הבקשה היחידה שלי כשאני מסכם את החוויה המטלטלת הזו, היא אחת: שנהיה ראויים. שנהיה ראויים לכל אלו שנספו אז על אדמת אירופה. שנהיה ראויים לכל אלו שנפלו עכשיו, גיבורי ישראל שמסרו את נפשם כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. ושנזכה לראות את חטופינו שבים אלינו במהרה, בריאים ושלמים.

תודה רבה לכל מי שלקח חלק במסע הזה. תודה.