האבסורד שבהסברה: כשקונסטנטין מסביר לדייב סמית' את המציאות

יש רגעים בתקשורת שגורמים לך לעצור, להסתכל על המסך ולחשוב: "רגע, איך הגענו למצב הזה?". קחו למשל את הקטע האחרון מתוך הפודקאסט הפופולרי "טריגרנומטרי" (Triggernometry). מצד אחד יושב הקומיקאי והפודקאסטר דייב סמית' – שהוא יהודי, דרך אגב. מצד שני יושב המנחה, קונסטנטין קיסין. וכמה שזה אירוני לראות שדווקא קונסטנטין הוא זה שצריך להסביר לדייב את עובדות החיים הבסיסיות ביותר על מוסר, מלחמה ומציאות גיאופוליטית.

השיחה ביניהם נסובה סביב המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, אבל העקרונות שעולים ממנה רלוונטיים אלינו, כאן בישראל, יותר מתמיד. בואו נצלול פנימה ונבין למה הדינמיקה הזו כל כך מרתקת ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנה.

מלכודת הסימטריה והמספרים

כאשר מקשיבים לדיון שלהם על רוסיה ואוקראינה, שומעים את הניסיון לנתח את המלחמה דרך הפריזמה של היקף הלחימה, כמות החיילים והנפגעים. הנטייה הטבעית של אנשים רבים כיום – במיוחד אלו שמגיעים מתפיסות עולם ליברטריאניות או פרוגרסיביות מסוימות – היא להסתכל על סכסוך, לראות שיש נפגעים בשני הצדדים, ומיד לנסות לייצר משוואה. "אם יש הרבה נפגעים פה והרבה נפגעים שם, כנראה ששני הצדדים אשמים באותה מידה".

קונסטנטין קיסין לא מוכן לקבל את הנחת העבודה הזו. הוא מבין שכאשר מנתחים את המציאות, אי אפשר לנתק את הפעולות מההקשר שלהן. העובדה שמלחמה היא דבר גדול, נורא והרסני, והעובדה שחיילים משני הצדדים נלחמים ונופלים, לא מטשטשת את השאלה הבסיסית: מי פתח בתוקפנות ומי מתגונן על חייו ועל ריבונותו?

אי אפשר פשוט להסתכל על פעולות צבאיות, על ההרס שנגרם, ולהגיד "זו טבעה של מלחמה, כולם אשמים". יש הבדל תהומי בין פעולות של צבא פולש לבין מדינה שנאבקת על קיומה.

האירוניה של הבהירות המוסרית

מה שבאמת תפס את תשומת ליבי בקטע הזה הוא לא רק התוכן, אלא הדוברים. דייב סמית' הוא בחור חריף, והוא גם יהודי. ההיסטוריה של העם שלנו רצופה במאבקים קיומיים מול כוחות גדולים שניסו להשמיד אותנו. היינו מצפים שדווקא מי שמגיע מהרקע הזה יבין באופן אינטואיטיבי את הזכות, ואף את החובה, של אומה להגן על עצמה מפני תוקפנות, ללא התנצלויות.

אבל במציאות של השיח הציבורי המודרני, אנחנו רואים תופעה הפוכה. לעיתים קרובות, אנשים מאבדים את המצפן המוסרי שלהם בתוך ים של תיאוריות פוליטיות ורצון להיראות "אובייקטיביים" או "אנטי-ממסדיים". וכך נוצר מצב אבסורדי שבו קונסטנטין קיסין – שמגיע מרקע שונה לחלוטין – הוא זה שצריך לספק את הבהירות המוסרית לדיון. הוא זה שצריך להזכיר לדייב שאי אפשר להשוות בין הצדדים רק בגלל ששניהם מפעילים כוח.

מה אנחנו לומדים מזה להסברה שלנו?

הדינמיקה הזו היא מיקרוקוסמוס מושלם לאתגרים שאנחנו חווים בהסברה הישראלית. כמה פעמים אנחנו נתקלים בפרשנים, פוליטיקאים, ולפעמים גם באנשים מתוך העם שלנו, שנופלים בדיוק לאותה מלכודת? הם מסתכלים על הסכסוך שלנו, רואים את התמונות הקשות, ומיד מתחילים לדבר על "מעגל האלימות" או על "חוסר פרופורציה".

השיחה בין קונסטנטין לדייב מזכירה לנו כלל ברזל בהסברה: אסור לנו להיכנע לשיח של סימטריה מזויפת. כשמנסים לגרור אותנו לדיון של "מי ספג יותר אבדות", אנחנו צריכים להיות כמו קונסטנטין. אנחנו צריכים להחזיר את הדיון לשורש העניין: מי מקדש את החיים ומי מקדש את המוות? מי מגן על אזרחיו ומי משתמש בהם כמגן אנושי?

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתבלבל. אם אנחנו רוצים לשכנע את העולם בצדקת דרכנו, אנחנו חייבים קודם כל להיות משוכנעים בה בעצמנו, ולא לפחד להגיד את האמת בצורה חדה וברורה.

השורה התחתונה

בהירות מוסרית היא לא נחלתם הבלעדית של אלה שהיינו מצפים מהם להחזיק בה. לפעמים, האמת נשמעת הכי צלולה דווקא ממי שמסתכל על הדברים מבחוץ, בלי פילטרים מעוותים. התפקיד שלנו הוא לאמץ את הבהירות הזו, לא להתנצל על זכותנו להגן על עצמנו, ולדרוש מהעולם להפסיק לייצר משוואות מוסריות איפה שהן פשוט לא קיימות.