ביקורת לגיטימית או תעמולת אויב? הלקח מחורבן הבית

בוקר טוב. בזמן האחרון אני נשאל שוב ושוב שאלה אחת מרכזית שחוזרת על עצמה: למה אני לא תוקף את הממשלה? למה אני לא מעביר עליה ביקורת?

אז קודם כל, בואו נשים דברים על השולחן: אני כן. יש לי הרבה מאוד ביקורת על הממשלה. תסמכו עליי שאם בחרתי להקים עמותה שעוסקת בהסברה, והשקעתי בה המון זמן והמון כסף מכיסי הפרטי, זה כנראה מפני שאני מבין היטב את מחדל ההסברה העמוק שאנחנו נמצאים בו – ולא רק ברמת ההסברה.

אבל יש נקודה קריטית שאנחנו חייבים להבין, במיוחד עכשיו. בעמותה שלנו אנחנו נלחמים בהתפשטות האסלאם הקיצוני בעולם, ובשנה האחרונה גילינו דברים מטרידים ביותר על המנגנון שבו הג'יהאדיסטים עובדים. בעקבות מה שראיתי, שמתי לי למשימה לחשוף כמה שיותר ישראלים לעקרונות הפעולה שלהם. למה? כדי שנבין שעם כל הבעיות והאתגרים שיש לנו מבפנים (ובהחלט יש), האתגר האמיתי, הקיומי, הוא מבחוץ.

האויב האמיתי מול המחלוקות הפנימיות

בואו נסתכל רגע על המפה הפוליטית שלנו. יש אנשים שאוהדים מאוד את הממשלה וחושבים ש-80% או 90% מהזמן היא צודקת בפעולותיה ובהחלטותיה. בצד השני של הסקאלה, יש אנשים שבטוחים ש-80% או 90% מפעולות הממשלה הן שגויות לחלוטין.

אבל אני מאמין שגם האנשים שהכי מתנגדים לממשלה, יסכימו שיש לפחות 10% של דברים שהיא עושה בסדר – בין אם זה מבצע הביפרים או החיסול של חסן נסראללה. גם האנשים שהם הכי אנטי-ממשלה צריכים להכיר בכך שיש לנו אויב שמבוסס על כתבי אסלאם קיצוניים.

האנשים האלה קמים בבוקר, ומהבוקר עד הערב הם מתכננים רק דבר אחד: איך להשמיד את המדינה שלנו. איך להרוג אותנו או לגרש אותנו פיזית. זו הסכנה האמיתית. ודרך אגב, הסכנה הזו מופנית לא רק כלפי ישראל, אלא כלפי העולם כולו, דרך ההתפשטות של הג'יהאד הקיצוני. אני רוצה להעיר את עיניהם של ישראלים שאולי לא מודעים לעובדה הזו, או לא מבינים עד כמה היא חמורה פי אלף מכל בעיה פנימית שיש לנו.

הלקח ההיסטורי מחורבן בית שני

כשאני מסתכל על השיח הציבורי שלנו היום, אני נזכר הרבה פעמים בסיפור של חורבן בית שני. יכול להיות שחלקנו לא מכירים את הסיפור לעומק, אבל ההיסטוריון יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו) תיאר אותו היטב.

הוא סיפר איך הגנרל הרומי אספסיאנוס הגיע עם הבן שלו, טיטוס, ושלח אותו להחריב את ירושלים. טיטוס הגיע אל מחוץ לחומות העיר, נעמד על הגבעות מסביב, והסתכל. ומה הוא ראה? הוא ראה את היהודים רבים ונלחמים בינם לבין עצמם בתוך חומות העיר. המאבקים הפנימיים האלה נמשכו עד שממש התחולל רעב נורא בתוך ירושלים הנצורה. טיטוס אפילו לא היה צריך להתאמץ יותר מדי בשביל להחריב את ירושלים ואת בית המקדש; אנחנו עשינו עבורו חצי מהעבודה.

אני כל הזמן תוהה לעצמי: אם הייתי יכול לחזור בזמן ולדבר עם אותם אנשים רגע אחרי חורבן הבית, והייתי שואל אותם – 'האם הייתם עושים משהו אחרת? האם הייתם מתנהגים אחרת, או שהייתם ממשיכים לטבוח אחד בשני עד שכל הבית נחרב?' – אני רוצה לקוות ולהאמין שהם היו אומרים: 'היינו עושים משהו אחרת'.

מילון המונחים של חמאס: מתי ביקורת הופכת לפרופגנדה?

לכן, אני קורא לכל מי שבעד או נגד פעילות הממשלה – תעצרו לשנייה אחת. יש הבדל תהומי בין להעביר ביקורת על הממשלה, לבין להדהד את המסרים של חמאס ושל אויבינו.

חמאס ותומכיו מנצלים באופן ציני את הילדים העזתיים כדי להציג את ישראל כשטן. המטרה שלהם היא להישאר בשלטון ולממש את האידיאולוגיה הקיצונית שלהם. כשאנחנו משתמשים במונחים שלהם, אנחנו משרתים אותם.

לדוגמה, כל מי שאומר ש"ישראל מרעיבה את העזתים" – משתמש במסר של חמאס. יש הבדל בין להגיד שיש רעב בעזה (אולי יש, לא יודע), לבין להאשים את ישראל בהרעבה מכוונת.

אותו דבר לגבי המספרים. אני שומע אנשים שאומרים "יש 60 אלף אזרחים הרוגים בעזה". חברים, אין 60 אלף אזרחים הרוגים. צה"ל כבר הצהיר יותר מפעם אחת שהוא הרג בין 20 ל-25 אלף מחבלים. אז גם אם אתם רוצים לדבר על אזרחים הרוגים (ואני שם כרגע בצד את השאלה מי חף מפשע ומי לא), מדובר לכל היותר ב-35 אלף או 40 אלף אזרחים, לעומת מחבלי החמאס.

מי שנוקב במספרים גבוהים יותר – 60 אלף, או שמעתי אפילו ישראלים שאומרים 100 אלף או 400 אלף – פשוט מהדהד את המספרים שחמאס מפיץ.

אותו כלל תקף גם למונחים כמו "רצח עם", "אפרטהייד", או האמירה התבוסתנית ש"אי אפשר לנצח את החמאס". כל המונחים האלה הם מבית היוצר של חמאס, קטאר וחבריהם. אם אתם משתמשים בהם, עושים לייק לפוסטים שמדברים עליהם, או חס וחלילה מאמינים בהם – אני מפציר בכם לעצור.

השורה התחתונה: כולנו עם אחד

הדבר היחיד שאני מבקש מכם הוא זה: תמשיכו עם הביקורת נגד הממשלה. זה בסדר גמור, זה אפילו חשוב במדינה דמוקרטית. אבל אל תתבלבלו לרגע – כשאתם מהדהדים מסרים של חמאס, אתם משרתים את חמאס.

ומה קורה כשמשרתים את חמאס? אנחנו מאריכים את המשא ומתן, פוגעים ביכולת שלנו לשחרר את החטופים, ובעצם מביאים למצב שמסכן את המשך קיומה של מדינת ישראל.

בואו נזכור מי התחיל את המלחמה הזו, מי מחזיק בחטופינו, ומי מייצר פרופגנדה אינסופית נגדנו כאשר יש ביכולתו בכל רגע נתון להיכנע ולסיים את המלחמה.

בואו נזכור את החיילים הגיבורים שלנו שמחרפים את נפשם כדי שנוכל לשבת בבית ולהתווכח בפייסבוק.

בואו נזכור את החטופים שנמצאים בגיהינום העזתי ומוחזקים בידי מפלצות.

ובעיקר, בואו נזכור שאת היטלר ודומיו המודרניים לא מעניין אם אנחנו ביביסטים או קפלניסטים. מבחינתם, כולנו עם אחד. גם אם אתם הכי לא מסכימים איתי, נסו למצוא דרך לבקר את הממשלה בצורה הכי חריפה שיש, מבלי להשתמש במונחים שחמאס רק חולם שישראלים יעשו בהם שימוש. לפחות אל תתנו לאויבים שלנו את העונג הזה.