האסטרטגיה של לינדה סרסור: המשחק על גבה של פלסטין

לקראת סוף השנה, העיר ניו יורק – אחת הערים החשובות והמשפיעות בעולם, והעיר עם הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל – הולכת לבחירות לראשות העיר. עבור רובנו כאן בישראל, בחירות מוניציפליות מעבר לים עשויות להישמע כמו עניין רחוק ושולי. אבל כשמדובר בניו יורק, וכשמדובר באנשים שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים, אנחנו חייבים להיות ערניים.

במסגרת מה שאני קורא לו 'הסברה התקפית', אנחנו לא יכולים לחכות שהאש תגיע אלינו. אנחנו צריכים לדעת מי מתמודד, מי מממן אותו, וחשוב מכל – מה העמדות של הצוות המקיף אותו. וכאן בדיוק נכנסת לתמונה דמות שאנחנו מכירים היטב: לינדה סרסור.

מי מושך בחוטים? הכירו את הצוות של זוהרן ממדאני

אחד המתמודדים בבחירות הקרובות בניו יורק הוא זוהרן ממדאני. פוליטיקאי צעיר, נמרץ, שמנסה לסחוף אחריו קהלים חדשים. אבל מעבר למילים היפות של קמפיין בחירות, מה שצריך להדליק אצלנו נורת אזהרה אדומה ובוהקת הוא זהות היועצת הבכירה שלו: לינדה סרסור.

סרסור היא לא עוד יועצת אסטרטגית. היא אחת הדמויות הבולטות ביותר בארה"ב בקידום רטוריקה אנטי-ישראלית חריפה. היא בנתה את הקריירה הפוליטית שלה על דה-לגיטימציה של מדינת ישראל, תוך שימוש בשפה שמטרתה לבודד אותנו ולהציג אותנו כשורש כל רע. כשהיא מתייצבת בעמדת מפתח בקמפיין לראשות עיריית ניו יורק, אנחנו צריכים להבין שלא מדובר רק בבחירות על פינוי זבל או תקציבי חינוך מקומיים. מדובר בניסיון להכניס אג'נדה רדיקלית לתוך המיינסטרים הפוליטי האמריקני.

"המשחק" האסטרטגי על גבה של פלסטין

כדי להבין איך מכונת התעמולה הזו עובדת, צריך להקשיב למילים שבהן הם משתמשים כשהם מדברים אל קהל היעד שלהם. כשבוחנים את הדברים שסרסור אומרת, גם כשהתמלול נשמע לעיתים מקוטע או עמוס בז'רגון פוליטי מעורפל, מילות המפתח קופצות החוצה וחושפות את האמת המטרידה.

היא מדברת על "אסטרטגיה". היא מזכירה את "פלסטין", ואז חוזרת שוב ושוב על מושג אחד: "המשחק". היא מדברת על הצורך "לנסות את ידי המשחק", על מה קורה כשאתה "מגדיל את המשחק", ועל הניסיון "להשתתף במשחק". ולבסוף, היא קושרת את כל המהלך הטקטי הזה למה שהיא מכנה "הלב של המוסלם האמריקני".

מה בעצם אנחנו שומעים כאן? אנחנו שומעים חשיפה של הציניות הפוליטית במיטבה. עבור פעילים רדיקליים מסוגה, הסכסוך במזרח התיכון והנושא הפלסטיני אינם רק סוגיות של זכויות אדם או כאב אמיתי. הם כלים. הם "משחק" אסטרטגי שנועד לגייס קולות, לעורר זעם, וללכד את הקהילה המוסלמית האמריקנית סביב מועמדים ספציפיים.

כשהיא משתמשת בפלסטין ככלי משחק פוליטי בניו יורק, היא בעצם אומרת: אנחנו נשתמש בשנאה כלפי ישראל כדלק המניע את הקמפיין שלנו. אנחנו נהפוך את האנטי-ישראליות לכרטיס הכניסה לפוליטיקה המקומית. וזה בדיוק המקום שבו אנחנו, כאנשי הסברה, צריכים לחשוף את הבלוף.

דה-הומניזציה מול אנושיות: המקרה של כריס מרטין

אחד הכלים המרכזיים ב"משחק" של סרסור ודומיה הוא דה-הומניזציה. כדי להצדיק את השנאה, כדי להפוך את ישראל למטרה לגיטימית לחרמות ונידוי, הם חייבים להפשיט אותנו מהאנושיות שלנו. לינדה סרסור הוכיחה פעם אחר פעם, באמירותיה ובמעשיה, שהיא חושבת שאסור לראות אותנו, הישראלים והציונים, כבני אדם שווי זכויות שראויים לאמפתיה.

הגישה הזו מסוכנת, אבל היא לא הגישה היחידה בעולם. לפעמים, התשובה הטובה ביותר לחושך היא להצביע על האור. בזמן שלינדה סרסור מנסה למחוק את האנושיות שלנו, ישנם קולות אחרים, בולטים ומשפיעים לא פחות, שבוחרים בדרך הפוכה.

קחו למשל את כריס מרטין, סולן להקת קולדפליי. אולי כדאי להפגיש את סרסור איתו. מרטין, אמן בינלאומי שמופיע מול מיליונים, בחר פעם אחר פעם להדגיש מסר פשוט אבל קריטי: יש להתייחס לישראלים כמו אל בני אדם. זה נשמע מובן מאליו? בימים אלה, זה ממש לא. כשאמן בסדר גודל כזה עומד מול הלחצים של תנועות החרם ומזכיר לעולם שגם אנחנו בני אדם שראויים לחיים, לביטחון ולהכרה, הוא מפרק את הנשק המרכזי של סרסור.

הניגוד הזה הוא סיפור ההסברה כולו. מצד אחד – פוליטיקאים ויועצים ציניים שמשתמשים בסכסוך כ"משחק" אסטרטגי ומקדמים דה-הומניזציה כדי לגרוף קולות. מצד שני – קולות שמזכירים את האנושיות המשותפת שלנו.

שורה תחתונה

הסברה התקפית פירושה לא לחכות שהשקרים יכו בנו. פירושה להכיר את השטח. כשאנחנו יודעים שיועצת בכירה כמו לינדה סרסור מנווטת קמפיין לראשות העיר החשובה בארה"ב, אנחנו מבינים את גודל האתגר. אנחנו מבינים שהנושא הפלסטיני משמש בידיהם ככלי משחק ציני כדי לעצב את "הלב של המוסלם האמריקני" נגדנו.

התפקיד שלנו הוא לא לשתוק. התפקיד שלנו הוא לחשוף את האסטרטגיה הזו, להציג את הציניות שמאחוריה, ולהזכיר לעולם – בדיוק כמו שעשה כריס מרטין – שאנחנו לא כלי משחק פוליטי. אנחנו בני אדם, ויש לנו זכות לעמוד על האמת שלנו, בניו יורק, בירושלים, ובכל מקום בעולם.