איך לנהל שיח כשהצד השני מאבד עשתונות? (ולמה אסור לנו לתת לזה לקרות כאן)

האם הפצצת לבנון גורמת לשחורים להרוג שחורים באמריקה? הטענה ההזויה והמופרכת הזאת נטענת בסרטון שאני מראה לכם כאן, והיא מובילה אותי לנושא שמאוד, אבל מאוד, חשוב לי לדבר עליו איתכם היום. זה לא רק עניין של פוליטיקה אמריקאית או סרטון ויראלי ברשת, אלא משהו שנוגע ישירות לחיים של כולנו כאן בישראל, לחברה שלנו, ולעתיד שאנחנו בונים יחד.

הסכנה האמיתית: הקרע והפילוג בעם לקראת הבחירות

הסרטון הבא שאנחנו מראים לכם הוא חשוב לי באופן אישי שנדבר עליו. למה? כי אני מסתכל קדימה, ואני צופה לקראת הבחירות הקרובות הרבה מאוד קרע, הרבה מאוד פילוג, והסתה נוראית בעם שלנו. אני אומר לכם בכנות גמורה, מדם ליבי: אם אנחנו כעם לא נדע לעצור את זה בזמן, אני אפילו לא יודע לאן המצב הזה יכול להידרדר ולהגיע. ההיסטוריה שלנו, גם הרחוקה וגם הקרובה, כבר לימדה אותנו לאן שסעים פנימיים יכולים להוביל. האחריות למנוע את ההידרדרות הזאת מוטלת על הכתפיים של כל אחת ואחד מאיתנו. אנחנו חייבים ללמוד איך לדבר, ובעיקר – איך להקשיב לצד השני, גם כשהוא חושב אחרת מאיתנו לחלוטין.

לפרק את הזעם: הלקח מהסרטון של Turning Point USA

בסרטון המצורף אתם תראו את אחד הבחורים שמחליף את צ'רלי קירק בארגון שלהם, Turning Point USA. הוא עומד שם ומנהל שיח עם אישה מהצד השני של המתרס הפוליטי. אני רוצה שתסתכלו עליו היטב ותלמדו את הטכניקה. אתם יכולים לראות שהוא פשוט שואל שאלות. הוא אפילו לא מגיב בהצהרות בומבסטיות, הוא לא תוקף, הוא לא מרים את הקול. הוא פשוט שואל שאלות נקודתיות ותמימות.

ומה קורה בצד השני? הבחורה שעומדת מולו פשוט מתעצבנת. אני מבקש מכם, תשימו לב להבעות הפנים שלה, תשימו לב לאגרסיביות בצורה שבה היא מתנסחת. זה הולך ומתגבר עד הרגע שבו היא ממש מאבדת את העשתונות, מתעצבנת, מסתובבת והולכת, תוך כדי שהיא מאשימה אותו שהוא "צריך להתבייש בעצמו". היא זורקת לחלל האוויר משפטים מבולבלים על טראמפ, על לבנון, על דיכוי – בליל של סיסמאות שאין ביניהן שום קשר לוגי, רק כדי להימנע מלענות על השאלה הפשוטה שנשאלה.

אבל אני רוצה שתשימו לב למשהו קריטי: הבחור הזה מעולם לא בא והצהיר איזושהי הצהרה פרובוקטיבית. הכל שם היה מאוד, נקרא לזה, באמת תמים. שאלות שנועדו לברר עובדות, להבין את ההיגיון מאחורי הטענות שלה. התגובה שלה לא הייתה עניינית, היא הייתה רגשית, זועמת ואגרסיבית. ולצערי, זה בדיוק מה שקורה להרבה מאוד שיחות היום.

האומץ להגיד "אולי אני טועה"

הסיטואציה הזאת מחזירה אותי לחיים שלי ולדרך שבה אני בוחר להתנהל. מדי שבוע יוצא לי לנהל שיחות דומות עם הרבה מאוד אנשים שלא מסכימים איתי בהרבה מאוד דברים. ותמיד, אבל תמיד, אני משתדל להגיע לשיחה ממקום של ענווה. ממקום שאומר: "רגע, אולי אני זה שטועה?".

אני לא מתבייש להגיד את זה, ואני אומר את זה בקול רם: אני בחיים שלי שיניתי את דעתי מלא פעמים. פעם לא אהבתי דברים שהיום אני אוהב, ולהפך. אז אם במהלך חיי שיניתי את דעתי כל כך הרבה פעמים, בהחלט יכול להיות שגם עכשיו, ברגע זה ממש, אני טועה. אני תוהה לא רק בהחלטות ובמחשבות הפוליטיות שלי, אני תוהה בעמדות שלי, אני תוהה בתפיסות שלי, אני תוהה בהכל! אני מאמין בלב שלם שזה יכול לקרות. אדם שלא מסוגל להטיל ספק בעצמו, הוא אדם שלא מסוגל לגדול, ללמוד ולהתפתח.

בואו תשכנעו אותי

כשאני פוגש אנשים שחושבים אחרת ממני, הגישה שלי היא פתוחה לחלוטין. אני אומר להם דבר פשוט: "בוא תספר לי משהו שלא ידעתי. בוא תשכנע אותי למה אתה צודק, ואני טועה. אני מוכן לעבור לצד שלך, אם רק תסביר לי בהיגיון". אני באמת מתכוון לזה. המטרה שלי היא לעודד אנשים להגיע לשיח ממקום סקרן שרוצה לשמוע ולהבין את הצד השני, ולא ממקום שרק רוצה לנצח בוויכוח.

אבל המציאות, לצערי, לעיתים קרובות נראית כמו הסרטון הזה מאמריקה. כל כך הרבה אנשים מגיבים בכעס, בעצבים, בצעקות, כשבסך הכל שואלים אותם שאלות פשוטות על העמדות שלהם. כשמישהו מגיב באגרסיביות כזאת לשאלה תמימה, לא ברור לי איך אפשר לנהל שיח. איך אפשר לבנות כאן חברה מתפקדת אם אנחנו לא מסוגלים לעמוד מול שאלה בלי להתפוצץ?

השורה התחתונה

לקראת התקופה הסוערת שלפנינו, אנחנו חייבים לשנות את הגישה. אנחנו חייבים להפסיק להגיע לוויכוחים כשאנחנו סוערים וכעוסים. אנחנו חייבים לאמץ את היכולת לשאול שאלות, להקשיב לתשובות, ולא לפחד מהאפשרות שאולי, רק אולי, הצד השני יודע משהו שאנחנו לא. רק ככה נוכל למנוע את הפילוג ולהישאר עם אחד. אני ממש אשמח שתסתכלו על הסרטון הזה ותכתבו לי בתגובות מה אתם חושבים. האם אנחנו מסוגלים לנהל כאן שיח אחר?