מצדה, הורדוס ומשפטו של ישו: הקשר ההיסטורי המפתיע

טוב, אני כל הזמן מופתע מכם מחדש ולטובה. ביקשתם יותר סרטונים על נצרות, יותר סרטונים על יהדות ויותר סרטונים על הורדוס. ואיכשהו, באמת איכשהו, הצלחתי לחבר לכם היום לסרטון אחד (ועכשיו גם למאמר) שמשלב את כל הדברים האלה יחד. מסע היסטורי קטן שמתחיל במצדה, עובר דרך משפט מאפיה של מלך צעיר, ומסתיים באחת התעלומות הגדולות של הנצרות.

מצדה, אלעזר בן יאיר והדילמה המוסרית

אני מניח שרובכם מכירים את הסיפור של מצדה. לפחות את התזה המובילה שמדברת על כך שהייתה שם התאבדות המונית של הלוחמים המורדים ברומא, שברחו למצדה אחרי חורבן בית שני. יש כמובן חוקרים שמפריכים את זה, אבל הסיפור עצמו הוא מרתק.

מי שהוביל את המרד שם ואת ההתעקשות לא להיכנע היה בחור בשם אלעזר בן יאיר. הרומאים ניסו כל הזמן להתקרב למצדה ולבנות סוללה שעליה יוכלו לטפס ולהגיע למורדים. כל פעם שהם התקרבו, אלעזר ואנשיו היו יורים חצים ופוגעים בבוני הפלטפורמה, ולכן הרומאים נכשלו שוב ושוב. עד שהם עלו על רעיון אכזרי: הם התחילו לתפוס בשבי יהודים ולהכריח אותם לבנות את הסוללה.

בשלב הזה, אלעזר בן יאיר קיבל החלטה שקצת מזכירה את ההחלטה של מנחם בגין בסיפור על אלטלנה – הוא אמר: אנחנו לא נירה על אחינו היהודים. בזכות (או בגלל) ההחלטה הזו, הרומאים הצליחו לבנות את הפלטפורמה ולכבוש את מצדה. בחפירות הארכיאולוגיות במקום נמצאה חתיכת חרס שעליה כתוב השם "בן יאיר" בעברית שאנחנו יכולים לקרוא גם היום. תבינו, זה אירוע מלפני כמעט 2,000 שנה, ממש כמה שנים אחרי חורבן בית שני. חוקרים מאמינים שהם השתמשו בחרסים האלה לסוג של הגרלה – מי יהרוג את מי ומי יישאר אחרון, כמו לשלוף את המקל הקצר.

הורדוס הצעיר נגד הסנהדרין: משפט המאפיה הראשון?

אבל כאן הסיפור מסתעף. בספריו של יוסף בן מתתיהו מופיע נתון מרתק: אותו אלעזר בן יאיר, המורד הקשוח, היה צאצא של בחור אחר שקראו לו חזקיה הגלילי (יש מקורות שקוראים לו יחזקיהו). חזקיה הגלילי היה גם הוא מורד עיקש, שהתנגד למושל הגליל של אותה תקופה. ולמושל הזה קראו – איך לא – הורדוס.

הורדוס היה בסך הכל בן 25 כשהוא מונה להיות מושל הגליל, בערך בשנת 47 לפני הספירה (ובשנת 43 כבר מונה למלך). איך אדם שהוא לכאורה מבחוץ, ולא ממשפחת החשמונאים ששלטה באותה תקופה, מקבל תפקיד כזה? בזכות אבא שלו, אנטיפטרוס, שהיה מקורב מאוד ליוחנן הורקנוס השני, השליט באותה עת.

הורדוס כעס מאוד על חזקיה הגלילי שהעז למרוד בו. יוסף בן מתתיהו מתאר את חזקיה כאחד הליסטים – ביטוי שלרוב מתאר שודדים, אבל לפעמים גם פשוט פורעי חוק או מורדים. הורדוס החליט להוציא אותו ואת אנשיו להורג, פשוט כך, על דעת עצמו.

אבל באותה תקופה ביהודה, תחת ממלכת החשמונאים, זה לא עבד ככה. זו הייתה מדינה עם חוק. משפחות הנרצחים דרשו צדק, והסנהדרין התכנסה כדי לשפוט את הורדוס על כך שלקח את החוק לידיים. הורדוס בהתחלה שקל לא להגיע, אבל כשהגיע – הוא עשה זאת כמו מאפיונר, כמו אל קפונה של העת העתיקה. הוא הגיע לבוש בגלימת ארגמן אדומה ובוהקת (צבע שהעיד על עושר עצום באותה תקופה) ומלווה בחיל שומרי ראש חמושים.

הוא נכנס לדיון והפחיד את הזקנים החכמים, שכבר עמדו לפסוק לטובתו מתוך פחד. עד שקם חכם אחד – שמעיה (יש גרסת מיעוט שטוענת שזה היה אבטליון, אבל סביר יותר שזה היה שמעיה). שמעיה קם ואמר לחבריו: חבר'ה, אתם לא מבינים מה אתם עושים. אם תוותרו לו עכשיו ותוציאו אותו ללא עונש, יום אחד הוא יהיה חזק והוא יזכור שאתם הייתם חלשים.

וזה בדיוק מה שקרה. לפי יוסף בן מתתיהו, כשהורדוס התחזק, הוא הרג את כולם. למעט אותו שמעיה. אולי הוא חס עליו כי העריך את הכנות והאומץ שלו להגיד את האמת מולו, בעוד שאת כל שאר חכמי הסנהדרין הפחדנים הוא חיסל בהמשך.

האם הסנהדרין באמת שפטה את ישו למוות?

הסיפור שלנו על הסנהדרין לא מסתיים כאן. אנחנו קופצים קדימה לשנים 30-33 לספירה, לתקופתו של ישו. טענה נוצרית מוכרת היא שהסנהדרין היא זו ששפטה והחליטה להוציא אותו להורג. אבל יש המון חורים בסיפור הזה.

המשנה, שנכתבה כמעט 200 שנה לאחר מכן, מתארת בפירוט את ההליכים המשפטיים של הסנהדרין בדיני נפשות. אחד הכללים הברורים ביותר הוא שלעולם לא מוציאים אדם להורג באותו היום שבו נערך המשפט. גם אם שוקלים גזר דין מוות, חייבים לחכות לפחות יום או יומיים, לתת לדברים לשקוע, מתוך הבנה עמוקה שלא עושים שום דבר בפזיזות כשמדובר בחיי אדם. תבינו כמה חוכמה הייתה בפסיקות היהודיות הקדומות כבר אז.

וזו רק דוגמה אחת למה שלא מסתדר. יש עוד בעיות בסיפור: המשפט נערך לכאורה לקראת ערב חג וביום שישי, וזה פשוט לא הגיוני שהסנהדרין תתכנס ותשפוט אדם למוות במועד כזה. יתרה מכך, אפילו בברית החדשה עצמה נכתב שהסנהדרין פנתה לפונטיוס פילטוס, הנציב הרומאי, ואמרה לו: אין לנו את הסמכות לשפוט מישהו למוות. פונטיוס פילטוס הוא זה שהוציא את ישו להורג.

(הערה קטנה: חברינו הנוצרים שמגיבים לי מבקשים שאקרא לו "ישוע" ולא "ישו". אני משתדל לכבד, אבל כאמור, אני לא נוצרי, אז אל תתפלאו אם אני משתמש בשם המוכר יותר בעברית – ישו).

השורה התחתונה

ההיסטוריה של העם שלנו שזורה בחוטים בלתי נראים שמחברים תקופות, אישים ודתות. מאלעזר בן יאיר במצדה, דרך המורד חזקיה הגלילי, הורדוס הצעיר והכוחני, ועד לסנהדרין ולמשפטו של ישו. כשמסתכלים על התמונה המלאה, רואים איך ההיסטוריה היהודית, הנצרות והפוליטיקה של ימי הבית השני מתחברות לפסיפס אחד מרתק.