אחרי אלפיים שנה: כך הפך המוסד לכלי ההסברה המפחיד והעוצמתי ביותר של ישראל

במשך אלפיים שנות גלות, העם היהודי היה נתון לחסדיהם של פריצים, מלכים ורודנים. לא היה לנו צבא, לא הייתה לנו מדינה, ובוודאי שלא היה לנו ארגון ביון שיודע להגיע לכל נקודה על פני הגלובוס כדי להגן עלינו. המציאות הזו השתנתה מקצה לקצה עם הקמת מדינת ישראל. אחרי אלפיים שנה שבהן לא הייתה לנו, כעם, את היכולת הבסיסית ביותר להגן על עצמנו, אנחנו נמצאים היום בנקודה היסטורית שבה באמת חוששים מאיתנו. זוהי נקודת ציון שאי אפשר לקחת כמובנת מאליה.

אני רוצה להגיד לכם שברמה ההסברתית, אחד הכלים הכי חזקים שלנו – וזה שאולי הכי מפחיד את האויבים שלנו בכל רחבי העולם – הוא דווקא המוסד. כן, סוכנות הריגול. אחת המפורסמות, ואולי הכי מפורסמת שיש בעולם כולו, והיא דווקא שלנו.

המוסד כנשק הסברתי והרתעתי

כשאנחנו מנסים להסביר את צדקת דרכנו בעולם, אנחנו נתקלים לעיתים קרובות באטימות. אבל כשזה מגיע למוסד, ההסברה עובדת אחרת. היא עובדת על תדר של עוצמה, של כבוד, וכן – גם של פחד. בעולם המזרח התיכון, וגם במערב, מעריכים כוח. והמוסד משדר את הכוח הזה בצורה המזוקקת ביותר.

רשתות זרות ברחבי העולם מסקרות את המוסד באובססיביות. הן מדווחות על פעולות באיראן, על חיסולים ממוקדים, על סיכולים של מתקפות טרור נגד ישראלים ויהודים ברחבי הגלובוס. הן מתארות ארגון שמסוגל להגיע לכל מקום, בכל זמן, ולסכל כל איום. הפרסומים האחרונים על דברים שהמוסד עשה באיראן, ועל העובדה שראש המוסד אפילו טייל שם לכאורה לפני כמה שנים, מעלים שאלה מעניינת. אני לא יודע עד כמה הפרסומים האלה משרתים אותנו ברמת הצנזורה וביטחון המידע, אבל אני כן יודע בוודאות שהם מאוד משרתים אותנו ברמת ההסברה. גם ככה האויבים שלנו מפחדים, והמיתוס הזה רק הולך ומתעצם.

קונספירציות של פחד

עד כמה הם מפחדים? אני ממש כמעט כל יום נתקל בכל מיני פוסטים עוקצניים והזויים ברחבי הרשת. אנשים מאשימים את המוסד בכך שהוא זה שעשה את פיגועי ה-11 בספטמבר, שהמוסד עומד מאחורי כל מיני פעילויות שמחריבות את אירופה, שהוא זה שמכניס מהגרים מוסלמים ליבשת כדי לערער אותה. המוסד כאן, המוסד שם, המוסד בכל מקום.

התיאוריות האלה, עד כמה שהן מגוחכות ואנטישמיות, חושפות אמת פסיכולוגית עמוקה: אנשים כל כך מפחדים מהמוסד שלנו, שזה באמת מדהים. הם מייחסים לו כוחות כמעט על-טבעיים. ושוב, כשאנחנו זוכרים שאחרי אלפיים שנה של גלות ורדיפות לא הייתה לנו שום יכולת להגן על עצמנו, לראות את העולם רועד מהזרוע הארוכה של העם היהודי – זה מעורר השתאות.

רגע לפני המלחמה: המילה שהרעידה את המזרח התיכון

אבל מאחורי המיתוסים והקונספירציות, ישנה מציאות של עבודה קשה, מסוכנת ומדויקת. שנייה אחת לפני שניכנס לעומק ההסברה, אני רוצה לשתף אתכם במשהו מתוך הספר המרתק "המוסד: המבצעים הגדולים". יש שם קטע מדהים מ-1973, ממש לקראת פריצת מלחמת יום הכיפורים.

הספר מתאר כיצד בלילה שבין הרביעי לחמישי באוקטובר 1973, בשעה אחת לפנות בוקר, קיבל איש המוסד "דובי" קריאה טלפונית מקהיר. דובי היה מפעיל סוכנים בכיר, שפעל מבסיס המוסד בלונדון. הקריאה הטלפונית הזו הסעירה אותו. על הקו היה סוכן המוסד החשוב והסודי ביותר באותה תקופה, שנודע בשם הקוד "חוטאל". באותה שיחה גורלית, חוטאל אמר רק מילה אחת: "רדיש" (Radish) – כלומר, צנון באנגלית. המילה האחת הזו הייתה מילת הקוד שהתריעה על כך שהמלחמה עומדת לפרוץ. זהו רק רגע קטן אחד בהיסטוריה ארוכה של פעולות שנעשות בצללים כדי להבטיח את קיומנו כאן.

המחיר האישי: מילותיו האחרונות של אלי כהן

העבודה הזו גובה לעיתים את המחיר היקר מכל. מאחורי כל סוכן עומד אדם, עומדת משפחה, ועומדת הקרבה עצומה. בפרק השמיני של אותו ספר, מובא מכתב שקורע את הלב. נראה אם תזהו לפני שאגיד לכם מי כתב אותו:

"נדיה יקירתי, משפחתי היקרה, אני כותב אליכם מילים אחרונות אלה בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים. אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו. נדיה יקירתי, רשאית את להינשא שנית למען יהיה אב לילדינו, ובנושא זה את חופשייה לגמרי. אני מבקש ממך לא להתאבל על העבר, אלא לפנות אל העתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעליית נשמתי. שלכם..."

המכתב הזה נכתב על ידי אלי כהן, האיש שלנו בדמשק, רגעים ספורים לפני שהוצא להורג. המילים הללו ממחישות יותר מכל את גודל ההקרבה של האנשים שבזכותם אנו חיים כאן בביטחה.

שורה תחתונה

המאמר הזה הוא בהצדעה והערכה עמוקה לכל אנשי המוסד והמרגלים שלנו. לאלה שעשו, לאלה שעושים, ולאלה שימשיכו לעשות עבודה בכל רחבי העולם על מנת להגן ולשמור עלינו, העם היהודי שיושב בארץ ישראל.

תודה אדירה לכל הסוכנים והאנשים שפועלים ימים כלילות, לילות כימים, מבלי שאנחנו אפילו נדע. ועד יומנו האחרון, כנראה שלעולם לא נדע את כל הדברים שהם עשו וממשיכים לעשות עבורנו. המעט שאנחנו יכולים לעשות זה להרים להם, לזכור את גבורתם, ולהכיר תודה על כך שהיום, בניגוד לעבר, יש מי שעומד על המשמר.