כשייאוש הופך לפשע: למה קים ג'ונג און אוסר על התאבדות?

שלום לכולם, כאן אריאל. אנחנו רגילים לעסוק כאן לא מעט בחדשות המקומיות שלנו, בהסברה, בהיסטוריה של העם שלנו ובאתגרים שאנחנו חווים כאן בישראל. אבל לפעמים, צפה ידיעה חדשותית מהקצה השני של העולם שגורמת לנו לעצור לרגע, להשתהות, ולחשוב לעומק על מושגים כמו חירות, ערך חיי אדם, ומה קורה כשהמדינה הופכת לחזות הכל.

הידיעה הזו מגיעה אלינו מהמדינה המסוגרת ביותר בעולם – צפון קוריאה. דיווחים שצצו לראשונה ב-2023 וכעת שוב עולים לכותרות, חושפים מציאות שנשמעת כאילו נלקחה מספר דיסטופי, אך היא מציאות חייהם של מיליוני בני אדם.

הנתונים המדאיגים מדרום קוריאה

כידוע, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להשיג נתונים סטטיסטיים אמינים מתוך צפון קוריאה. המשטר של קים ג'ונג און שולט ביד רמה בכל פיסת מידע שיוצאת או נכנסת למדינה. עם זאת, שירות הביון הלאומי של דרום קוריאה, שעוקב בדריכות אחר המתרחש מעבר לגבול, פרסם נתון מצמרר: שיעור ההתאבדויות בצפון קוריאה זינק בכ-40% בהשוואה לשנה שעברה.

עלייה של 40% בשנתון אחד היא לא סטייה סטטיסטית קלה. זהו זינוק תהומי המעיד על משבר עמוק, על ייאוש קולקטיבי ועל מצוקה ברמה שקשה לנו, בעולם החופשי, בכלל לדמיין. אנשים שנוטלים את חייהם עושים זאת לרוב מתוך תחושה שאין שום מוצא אחר, שכל התקוות אפסו. וכשזה קורה בהיקפים כאלה, זוהי נורת אזהרה בוהקת לגבי מצבה של החברה כולה.

"בגידה בסוציאליזם" – הטרמינולוגיה של הטוטליטריות

אבל החלק המטלטל באמת בסיפור הזה אינו רק הנתון הסטטיסטי, אלא התגובה של השלטון. לפי הדיווחים, בעקבות העלייה במספר האנשים שנטלו את חייהם השנה, קים ג'ונג און לא הכריז על תוכנית לאומית לבריאות הנפש. הוא לא קרא לחמלה או לתמיכה קהילתית. במקום זאת, הוא הוציא הוראה סודית לרשויות המקומיות למנוע מקרי התאבדות, תוך שהוא מגדיר באופן רשמי את האקט של התאבדות כלא פחות מאשר "מעשה בגידה בסוציאליזם".

בואו נתעכב על הביטוי הזה רגע. "בגידה בסוציאליזם".

במדינה דמוקרטית וחופשית, חייו של אדם שייכים לו. כשאדם מגיע למצב של אובדנות, החברה רואה בכך טרגדיה אישית ומשפחתית, וכישלון של מערכות התמיכה. אנו מסתכלים על זה מבעד לפריזמה של כאב, של רפואה, של פסיכולוגיה ושל חמלה.

אך במשטר טוטליטרי קיצוני כמו זה של צפון קוריאה, הפרט אינו קיים כישות עצמאית. האזרח הוא בורג במכונה של המדינה. הגוף שלו, כוח העבודה שלו, ואפילו המחשבות שלו – שייכים כולם למפלגה, למנהיג ולרעיון הסוציאליסטי. לכן, כאשר אדם מחליט לסיים את חייו, המשטר לא רואה בכך זעקה לעזרה או טרגדיה אנושית. המשטר רואה בכך חבלה ברכוש המדינה.

לקרוא לייאוש העמוק ביותר של אדם "בגידה" זוהי הפשטה מוחלטת של האנושיות. זה אומר שאפילו בתוך הכאב הפרטי ביותר שלך, אתה נשפט במונחים של נאמנות פוליטית.

האחריות על הרשויות המקומיות

הצו הסודי הורה לרשויות המקומיות לנקוט צעדי מנע. שוב, איננו יודעים בוודאות מהם אותם צעדים, אך בהיכרותנו עם אופן הפעולה של משטרים מסוג זה, המשמעות היא לרוב הפעלת לחץ, איומים וסנקציות. כשהמנהיג העליון מוריד פקודה למנוע תופעה חברתית ומגדיר אותה כבגידה, הפקידים המקומיים נמצאים תחת איום מתמיד. הם חייבים להראות תוצאות, אחרת הם עצמם ייחשבו למי שמאפשרים "בגידה בסוציאליזם".

זהו מעגל קסמים אכזרי: ייאוש מוביל לעלייה באובדנות, השלטון מגיב באיומים ובהגדרת הייאוש כפשע, מה שרק מגביר את הלחץ, הפחד והייאוש בקרב האזרחים והפקידים כאחד.

השורה התחתונה

הסיפור הזה מצפון קוריאה הוא תזכורת מצמררת עבורנו. כשאנחנו בוחנים את העולם, עלינו לזכור שישנן שיטות שלטון שבהן אפילו הזכות להיות חלש, להישבר או להתייאש – נשללת מהאדם. הגדרת התאבדות כ"בגידה בסוציאליזם" חושפת את פרצופו האמיתי של משטר שרואה בבני אדם לא יותר מאשר כלים לשרת אידיאולוגיה.

בסופו של דבר, כשאנחנו קוראים ידיעות כאלה, זה גורם לנו להעריך את החירות שלנו. את הזכות שלנו לחיות בחברה שבה חיי אדם הם מקודשים בזכות עצמם, ולא משום שהם רכוש של מנהיג עליון כזה או אחר. חברה שבה, כשאדם נופל, אנחנו מושיטים לו יד לעזרה, ולא מאשימים אותו בבגידה במולדת.

תודה שקראתם, וניפגש במאמר הבא.