הסברה התקפית: למה צעקות לא עובדות ומה לעשות במקום?

שלום חברים. לאחרונה יצא לי לראות סרטון לא רע בכלל שמסתובב ברשתות החברתיות, והוא מדגים בצורה מושלמת דילמה מרכזית שאנחנו נתקלים בה בעולם ההסברה. רואים שם ויכוח לוהט ברחוב: בחור איראני והחברים שלו, שמפגינים בעד המשך המלחמה באיראן ונגד המשטר, עומדים שם ומחזיקים, בין היתר, את דגל ישראל.

לפתע, ניגשת אליהם בחורה אנגליה. היא רואה את דגל ישראל, מתמלאת זעם, ורוצה אפילו לתלוש את הדגל מהידיים שלו. היא מטיחה בו: "אני לא מאמינה שאתם ככה מנפנפים בדגל ישראל, המדינה שמבצעת רצח עם! זה שהם תוקפים עכשיו את המשטר האיראני לא אומר שהאויבים של האויבים שלכם הם חברים שלכם".

הבחור האיראני לא נשאר חייב. הוא מסביר לה באמת בצורה נהדרת, ונותן בדיוק את הטיעונים הנכונים. אבל מה הבעיה? הסיפור הזה הופך מהר מאוד לפשוט ויכוח של צעקות שהולך ומתלהט. בסופו של דבר, מתוך תסכול, הוא אומר לה: "תקשיבי, את מעולם לא חיית תחת משטר איסלאמיסטי, אז עופי מפה". בזמן שהיא מתחפפת משם, כולה כועסת ונסערת, הם ממשיכים לצעוק לעברה: "תחי ישראל! תחי ישראל!".

מלכודת הוויראליות ותחושת הצדק

תראו, יכול להיות שהסרטון הזה נראה ממש מגניב. בדרך כלל, לאנשים כמונו, שאוהבים את ישראל ותומכים בה, סרטונים כאלה הם באמת מאוד מספקים. למה? כי אנחנו מרגישים תחושה עמוקה של צדק כשאנחנו צופים בהם. מישהו סוף סוף עומד מול השקרים, לא מתקפל, נותן תשובות ניצחות, ואפילו מנפנף בדגל שלנו בגאווה מול הפנים של מי שתוקפת אותנו.

זה נראה מצוין ברשתות החברתיות, ואני גם מבטיח לכם שסגנון כזה של עימות חזיתי הופך דברים למאוד ויראליים. אבל חברים, תחשבו רגע – האם זה באמת השיג את המטרה ההסברתית שלנו?

בורות מול אג'נדה: למה צעקות לא משכנעות?

כשאנחנו נתקלים באנשים ששונאים אותנו או מטיחים בנו האשמות, אנחנו חייבים לעשות אבחנה קריטית. אני לא מדבר כרגע על אנשים עם אג'נדה סדורה, אנטישמים מובהקים או פעילים שמונעים משנאה תהומית. אני מדבר על אנשים בורים.

האנגליה הזאת מהסרטון היא בורה. אין לה באמת מושג על מה היא מדברת. היא פשוט בחורה שנשטף מוחה על ידי סיסמאות ברשתות החברתיות. היא זורקת לאוויר מילים כמו "רצח עם" או שמות של ארגונים בלי להבין את המורכבות או את המציאות בשטח.

אנשים כאלה פשוט לא משתכנעים מסרטונים של צעקות. למעשה, צעקות, קללות והטחת האשמות חזרה רק גורמות להם להתבצר יותר בעמדה שלהם. כשאנחנו תוקפים אותם באגרסיביות ואומרים להם "עופו מפה", אנחנו אולי מנצחים בקרב הצעקות, אבל אנחנו מפסידים את ההזדמנות לייצר שינוי.

הסברה התקפית אמיתית: לשאול במקום לצעוק

יש אמרה שלדעתי היא מאוד נכונה, והיא מתחברת בדיוק לגישה שלי. למרות שאני מאוד דוגל במושג של "הסברה התקפית", אני ממש לא דוגל בסתם צעקות על הצד השני. זה פשוט לא משיג כלום.

הסברה התקפית לא נועדה רק כדי "להיכנס" במי שמולנו, אלא כדי לייצר אימפקט. המטרה שלנו היא לסדוק את האמונות של הצד השני. שימו לב – לא תמיד אפשר לשכנע אדם לשנות את דעתו ב-180 מעלות בשיחה אחת ברחוב. אבל לסדוק את האמונות שלו? לערער את הביטחון העיוור שלו בסיסמאות שהוא מדקלם? את זה בהחלט אפשר לעשות.

כל מה שהבחור האיראני אמר לה ברמת הטיעון היה סופר מדויק ונכון. אבל הטיעון שלו היה יכול להיות הרבה יותר חזק, משמעותי וחודר, אם הוא היה מנוסח כשאלה ולא כהטחת עובדה שמסתיימת בגירוש.

כוחן של שאלות מערערות

במקום לצעוק עליה "את מעולם לא חיית תחת משטר איסלאמיסטי, אז עופי מפה", תארו לכם שהוא היה עוצר את שטף הצעקות, מסתכל לה בעיניים, ושואל אותה בשקט ובביטחון:

• "תגידי, האם יצא לך אי פעם לחיות תחת משטר איסלאמיסטי?"
• "האם יצא לך פעם לחיות תחת משטר שבו, רק בשביל לצאת מהבית, את לא יכולה להיות לבושה כמו שאת לבושה עכשיו?"
• "האם את מבינה ששם את חייבת להיות לבושה מכף רגל ועד ראש בחיג'אב? האם אי פעם חווית את הדבר הזה?"

שאלות כאלו עושות משהו מדהים בפסיכולוגיה של השיחה: הן מערערות לצד השני את הביטחון בהבנה שלו של הסיטואציה. הן מאלצות את האדם שמולך לעצור רגע, לחשוב על המציאות שהוא לא מכיר, ומציבות מראה מול הבורות שלו. אי אפשר פשוט לצעוק סיסמה בתגובה לשאלה אישית כזו.

השורה התחתונה

אני כמובן יודע שלא תמיד זה רלוונטי, וגם לא תמיד זה אפשרי. לפעמים, בלהט הרגע, באמת צריך לתת למישהו בראש ברמת הטיעונים, ולא תמיד אפשר להיות נחמד ולנהל סדנת שאלות פתוחות באמצע הרחוב.

אבל כשאנחנו נתקלים באנשים כמו אותה בחורה אנגליה – אנשים שהם פשוט בורים ומוזנים מדיס-אינפורמציה – כדאי לזכור את זה: צעקות יביאו לנו אולי לייקים ותחושת ניצחון רגעית, אבל שאלות נכונות יביאו לנו סדקים אמיתיים בחומת השנאה והבורות. בפעם הבאה שאתם נקלעים לסיטואציה כזו, נסו לעצור רגע, ובמקום לצעוק את התשובה – פשוט תשאלו את השאלה הנכונה.