אור לגויים או טיפשים ותמימים? המוסר היהודי במבחן ההיסטוריה

האם אנחנו אור לגויים, או שאנחנו פשוט טיפשים ותמימים?

השאלה הזו מלווה אותי לא מעט, במיוחד כשאני מסתכל על ההיסטוריה הארוכה של העם שלנו. המוסר שלנו, המוסר היהודי המפורסם, גרם לנו לא פעם לעזור לכמה מהאנשים המפוקפקים והאכזריים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל, עוד מתקופת המקרא ועד לימינו אנו.

בספר "שיחות עם היטלר" מאת הרמן ראושנינג, מתאר המחבר את השיחות שהיו לו עם הצורר הנאצי. באחת מאותן שיחות, אדולף היטלר אמר לו משפט מצמרר: "המוסר היהודי הוא פגם אדיר באנושות". היטלר זיהה את תפיסת העולם שלנו, את קידוש החיים ואת החמלה, וראה בהם חולשה.

אני רוצה שנתבונן יחד בשרשרת של אירועים – אין לי מילה אחרת לתאר את זה מלבד רצף היסטורי מדהים – שמלווה אותנו כבר אלפי שנים. נראה את המוסר היהודי בפעולה, ונבחן כיצד, למרבה הטרגדיה, הוא חוזר ומתנקם בנו פעם אחר פעם. נתחיל בסיפורים המקראיים ונתקדם עד לימינו.

המוסר המקראי: דוד המלך חס על חייו של שאול

אחד הסיפורים העתיקים והמרתקים ביותר במסורת שלנו הוא הסיפור של דוד ושאול המלך. לאחר שדוד ושאול נלחמו בפלשתים וחזרו כמנצחים למחנה, יצאו בנות ישראל לקראתם ושרו: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". כלומר, שאול הרג אלפים, אך דוד הרג עשרות אלפים. מאותו רגע, כפי שמתואר בספר שמואל א', שאול החל לעיין את דוד. קנאה יוקדת השתלטה עליו, ורוח רעה נכנסה בו – מה שאנחנו מכנים היום מרה שחורה.

אנשיו של שאול, שראו את סבלו של המלך, המליצו לו להביא את דוד שינגן בפניו. דוד המלך לא היה רק לוחם דגול, הוא היה מוזיקאי מוכשר ומדהים. הכתבים מתארים כיצד כתב והלחין שירים ללויים של בית המקדש עוד לפני שהמקדש נבנה (שלמה בנו הרי בנה אותו). אנשיו של דוד היו לוחמים עזים, צלפים וקלעים מדהימים – בין אם בקשת, בחנית, ביד ימין או אפילו ביד שמאל, כפי שמתואר בספר דברי הימים.

למרות שדוד ניגן לשאול וניסה להרגיע את רוחו, שאול ניסה לפגוע בו פעם אחר פעם, אך פספס. שאול הבין שרוח האלוהים נמצאת עם דוד. השיא של האבסורד המוסרי מגיע בפרק כ"ו בשמואל א'. דוד, שנרדף על ידי שאול, יורד באישון לילה למחנה של המלך. שאול ישן, מוקף באנשיו ובשומרי הראש שלו. לצידו ישן אבנר בן נר, שר הצבא שאמור להגן עליו.

דוד מתגנב פנימה יחד עם אבישי בן צרויה (אחיו של יואב בן צרויה). אבישי לוחש לדוד: "תקשיב, שאול ישן. זאת ההזדמנות שלך, תהרוג אותו". אבל דוד מסרב בתוקף. "בשום פנים ואופן אני לא פוגע במשיח השם", הוא פוסק. במקום להרוג את רודפו, דוד בוחר להוכיח לו שיכול היה לעשות זאת. הוא לוקח את החנית של שאול ואת צפחת המים (המימייה האישית שלו), מתרחק, עולה על ההר ומתחיל לצעוק.

והנה הדבר המדהים: דוד לא צועק לשאול "הייתי יכול להרוג אותך". במקום זאת, הוא גוער באבנר בן נר, שר הצבא! הוא צועק עליו מרחוק: "איך הפקרת את המלך? איזה מין שמירה זאת?". תחשבו רגע על ההזיה המוסרית שקורית פה. אדם נרדף מקבל הזדמנות פז לחסל את האויב שרוצה במותו, בוחר לחוס על חייו, ועוד בא בטענות לשומרים על כך שלא אבטחו את האויב כראוי! ולמרות הכל, שאול לא מוותר וממשיך לנסות להרוג את דוד. המוסר הזה מלווה אותנו אלפי שנים אחר כך.

"היהודי האציל": הרופא שטיפל באמו של היטלר

קפיצה קטנה בזמן אל המאה ה-20. דוקטור אדוארד בלוך היה רופא יהודי. הוא קיבל על עצמו לטפל באישה מבוגרת וחולה מאוד, ועשה זאת במסירות נפש רפואית יוצאת דופן. שמה של אותה אישה היה קלרה היטלר. כן, שם המשפחה אינו מקרי. בנה היה אדולף היטלר.

אותו אדולף, שראה במוסר היהודי "פגם אדיר", זכר היטב את דוקטור בלוך. הוא אפילו כינה אותו "היהודי האציל". כאשר היטלר הפך לפיהרר, סיפח את אוסטריה והחל להוציא לפועל את מה שאנו מכירים היום כשואה, דוקטור בלוך כתב לו מכתב. בשנת 1940, הוא קיבל אישור מיוחד מהיטלר לצאת מאוסטריה ולברוח. הוא הגיע לארצות הברית ושם חי עד יומו האחרון.

דוקטור בלוך טיפל במסירות באמו של גדול צוררינו. האם זה עצר את היטלר מלרצוח שישה מיליון מבני עמנו? כמובן שלא. דוקטור בלוך סיפר לימים כי הזדעזע עמוקות ממעשיו של היטלר, אך בזיכרונו האישי מאותם ימים, הוא זכר אותו כבחור צעיר, מנומס ואדיב. המוסר הרפואי והאנושי של הרופא היהודי הציל אותו אישית, אך לא מנע את השמדת עמו.

כלי שרת בידי אללה: חייו של יחיא סינואר

ההיסטוריה ממשיכה לחזור על עצמה, והפעם בדורנו אנו, מול אויב אכזר לא פחות. יחיא סינואר, מנהיג חמאס בעזה, ישב בכלא הישראלי. במהלך מאסרו, התגלה גידול בראשו. מדינת ישראל עשתה לו ניתוח מתקדם ומורכב להוצאת הגידול, ניתוח שפשוטו כמשמעו הציל את חייו.

אני לא אשכח ראיון שראיתי עם סוהרת בכירה ששוחחה עם סינואר לאחר מכן. היא שאלה אותו: "הנה, עכשיו הצלנו את חייך, מה אתה אומר על זה?". התשובה שלו צריכה להדהד בכל בית. הוא אמר לה: "עשיתם את זה כי אללה רוצה שאני אשמיד אתכם. אתם כלי שרת בידיו של אללה בשביל שאני אוכל להרוג אתכם".

תבינו את העיוות המוסרי. אנחנו מצילים את חייו, והוא רואה בכך הוכחה אלוהית לייעודו להשמיד אותנו. וכמובן, קיבלנו את התשובה המדממת באוקטובר, בזכות אותו סינואר שהצלנו את חייו.

המבצע החשאי להצלת ארדואן

ואם חשבתם שפה מסתיים הסיפור, אז לא. לאחרונה חשף אבי שושן, דובר בית החולים איכילוב, פרט מדהים: לפני כשש שנים בערך, מדינת ישראל שלחה רופא בכיר במבצע מורכב, יחד עם המוסד, כדי להציל את חייו של לא אחר מאשר רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה, כשהיה חולה.

כן, אותו ארדואן ששם לו למטרה לצאת נגדנו בכל הזדמנות. אותו מנהיג ששר בממשלתו הצהיר ש"ישראל הפכה להיות עול בלתי נסבל על האנושות". אותו ארדואן שניצל ממוות בזכות הרפואה הישראלית, הוא זה שאנחנו במו ידינו הצלנו את חייו בדיוק לפני שש שנים.

שורה תחתונה: אור לגויים או סכנה קיומית?

השרשרת הזו מציבה בפנינו מראה קשה. המוסר המיוחד הזה שלנו, שגורם לנו להציל שוב ושוב את אויבינו המרים ביותר, אלה שממשיכים לנסות להרוג אותנו – מה הוא אומר עלינו?

מעניין אותי מאוד לשמוע מה אתם חושבים. האם המוסר הזה הוא מה שהופך אותנו ל"אור לגויים", לעם ששונה מכל השאר? או שאנחנו פשוט טיפשים שמקריבים את עצמנו שוב ושוב, ומביאים למותנו על ידי כך שאנחנו מצילים את אויבינו מחדש בכל פעם?

שתפו את המאמר, וספרו לי בתגובות מה דעתכם.