הדיבייט באוקספורד: למה העובדות שלנו הפסידו ואיך עוברים להסברה התקפית?

שלום חברים, אני לא יכול שלא להתייחס לדיבייט שעלה לאוויר לאחרונה. מדובר בדיבייט שהתרחש לפני כמה חודשים באוניברסיטת אוקספורד המפורסמת שבאנגליה, ועלה לאינטרנט רק עכשיו. זה היה עימות סוער בין הצד האנטי-ישראלי אל מול הצד הפרו-ישראלי, סביב טענה מאוד דרמטית: "ישראל מעולם לא באמת רצתה שלום עם הפלסטינים".

אני כבר רוצה להגיד לכם בפתח הדברים – הדוברים שלנו היו מדהימים. באמת. אמילי שריידר, חן מזיג, וכמובן דוקטור עינת וילף שאני מאוד אוהב להקשיב לה, עשו עבודה מצוינת. הם הגיעו מוכנים, רהוטים, והציגו את האמת שלנו בצורה מעוררת כבוד. אבל למרות זאת, כשאנחנו מסתכלים על התוצאות ועל הלך הרוח באולם, משהו שם התפספס. ולדעתי, זה קרה בגלל שנפלנו למלכודת.

המלכודת שבטענה: למה אנחנו תמיד מתגוננים?

הנוסח שבו ניסחו את הטענה לדיבייט היה: "ישראל מעולם לא באמת התכוונה לעשות שלום עם הפלסטינים". זה טיעון שעל פניו, קל מאוד להפריך אותו. המילה "לעולם" (Never) היא מילה אבסולוטית, דטרמיניסטית ונחרצת. מבחינה לוגית, מספיק שאני אראה דוגמה אחת, קטנה ככל שתהיה, שישראל כן רצתה שלום – וכל הטיעון הזה נופל. בנוסף, המילה "באמת" (Truly) היא בעייתית. איך אפשר בכלל להוכיח כוונה אמיתית שבלב?

ועדיין, לפי המספרים ולפי הצבעת הקהל, הפסדנו בדיבייט הזה. הצד שתמך בטענה הזו, הצד האנטי-ישראלי, היה חסר כל עובדות. הטיעונים שלהם היו תעמלניים, מלאים בסיסמאות נבובות, עם מעט מאוד גיבוי למציאות. לעומת זאת, הצד שלנו היה ברור, בהיר, עובדתי, שקול ורגוע. אצל הפרו-פלסטינים הכל היה דרמה אחת גדולה. ראיתי את כל השעתיים וחצי של הדיבייט, וזו הייתה פשוט הצגה של דרמות, מחיות כפיים סוערות והתלהמות, עם מעט מאוד אמת.

אז למה זה קרה? למה אני אומר שזו הייתה מלכודת? שימו לב לנוסח: "ישראל מעולם לא רצתה". זה מסוג הטיעונים שקובעים שאתה אשם עוד לפני שהדיון בכלל התחיל. הם לא אמרו "הפלסטינים מעולם לא רצו" וביקשו מאיתנו להפריך את זה. לא. הם שמו את ישראל על ספסל הנאשמים, ואנחנו מיד נכנסנו לעמדת המתגונן.

תסמונת "ריקון הכיסים"

כדי להבין את הסיטואציה, דמיינו לעצמכם שאתם יוצאים מחנות, ופתאום מישהו ניגש אליכם וצועק: "מה גנבתם?!". אתם, כמובן, מופתעים ואומרים: "לא גנבתי כלום". אבל הוא מתעקש: "אז מה גנבתם?". בתגובה, אתם מתחילים לרוקן את הכיסים כדי להוכיח את חפותכם. הוא מסתכל ואומר: "אה, זה לא בכיסים. אז איפה החבאתם את מה שגנבתם?".

זה בדיוק מה שעושים לנו שוב ושוב. מאשימים אותנו, ואנחנו באים ומרוקנים את הכיסים. רמת העובדות והאמת שהוצגה בדיון על ידי הצד הישראלי הייתה בלתי ניתנת לעוררין, אבל זה היה תהליך של ריקון כיסים. וזה מאוד כאב לי לראות את זה.

האמת והעובדות עובדות על אנשים שמתלבטים, שלא בטוחים, שמחפשים לעשות מחקר ולבדוק את הנתונים כדי להגיע למסקנה מי צודק. אבל לצערי הרב, הדור הצעיר שיושב באולמות האלה, הדור ששטוף מוח בטיקטוק – אלה לא האנשים שהאמת באמת מעניינת אותם. אפשר היה לראות את זה בבירור לפי כמות הסיסמאות ומחיות הכפיים שהיו בדיבייט.

ללמוד מאמיל זולא: לעבור מהגנה להתקפה

הסיטואציה הזו מזכירה לי את סיפורו של אלפרד דרייפוס. כשהסופר אמיל זולא יצא להגנתו במאמרו המפורסם בעיתון, הוא לא קרא לו "דרייפוס חף מפשע". הוא קרא לו "אני מאשים!" (J'accuse). זולא לא נפל בפח של להסביר למה דרייפוס לא עשה את מה שמייחסים לו; הוא עבר מהגנה להתקפה והאשים את המערכת.

גם אנחנו היינו צריכים לעשות את זה בדיבייט. מה לדעתי כן היה צריך לעשות שם? היה צריך לעבור מהגנה להתקפה מוחלטת.

היינו צריכים להסביר שאנחנו לא מדברים פה בכלל על שום שלום או על איזושהי אפשרות לשלום, כאשר האידיאולוגיה שעומדת מולנו היא אידיאולוגיה שכל מטרתה היא השמדה.

הפיל שבחדר: האידיאולוגיה האיסלאמיסטית

לאורך כל הדיבייט, המילה "איסלאמיזם" או "איסלאם" לא עלתה אפילו פעם אחת מהצד שלנו. וזו טעות קריטית. כי זו בדיוק האידיאולוגיה שתקפה אותנו בשבעה באוקטובר.

זו האידיאולוגיה שתוקפת אותנו כל פעם מחדש – בין אם זה מהצפון עם חיזבאללה, מהדרום עם חמאס, או מאיראן שמושכת בחוטים. מדובר באותה אידיאולוגיה רצחנית וקיצונית. ואת הדבר הזה חובה להסביר, במיוחד לקהל אנגלי באוקספורד, שחווה את ההקצנה האיסלאמיסטית הזו עכשיו אצלו בבית, מבפנים. הם מתמודדים עם זה ברחובות לונדון, והם חייבים להבין שהמלחמה שלנו היא המלחמה שלהם.

שורה תחתונה

אנחנו חייבים להפסיק לרוקן את הכיסים בכל פעם שמאשימים אותנו בפשעים שלא ביצענו. עובדות הן חשובות, אבל הן לא מספיקות מול תעמולה רגשית וסיסמאות. הגיע הזמן לאמץ הסברה התקפית: להפסיק להתנצל, להתחיל להאשים את מי שבאמת אשם, ולחשוף את פרצופה האמיתי של האידיאולוגיה הרצחנית שעומדת מולנו. רק ככה נוכל לנצח גם בזירת ההסברה.

אז זה ה"שני סנט" שלי. מי מכם שצפה אפילו בחלקים מהדיבייט הזה, ובטח מי שצפה בכולו – אני אשמח מאוד לשמוע בתגובות מה אתם חושבים על הניתוח שלי ועל ההצעה לעבור להסברה התקפית.