מבצע הביפרים: למה התקשורת הישראלית מפחידה אותנו?

אני נמצא כרגע בארצות הברית, אבל העיניים והלב שלי נשואים הביתה. כמו רובכם, גם אני דבוק למסכים, עוקב באדיקות אחרי כל התפתחות בחדשות סביב מה שקורה בלבנון – פצצת הביפרים המטורפת הזו שהכתה גלים אתמול וגם היום.

מעניין לציין שבתקשורת האמריקאית לא מדברים על זה יותר מדי, בטח לא בהיקף או בעומק הראוי לאירוע בסדר גודל כזה. אבל כשאני פותח את ערוצי החדשות שלנו, כשאני מנסה להבין מה קורה דרך העדשה של התקשורת הישראלית, אני נתקל בתופעה מתסכלת במיוחד. רוב מוחלט של הדיווחים, הפאנלים והפרשנויות סובבים סביב ציר אחד מרכזי: כמה קשה תהיה התגובה של חיזבאללה, ואיך אנחנו, כאזרחים, צריכים לחשוש ולפחד מהתגובה הזו.

אני רוצה לעשות כאן פסק זמן. אני רוצה להזכיר לכולנו, לעולם כולו, ואולי – אם יש כאן מישהו מהתקשורת שיש לו כוח והשפעה על מה שמשודר, הלוואי שהוא ישמע את זה – הגיע הזמן לשנות את הדיסקט.

שופר של האויב: למה אנחנו מפחידים את עצמנו?

תחשבו על זה רגע. בשביל להוציא לפועל פעולה כזאת, ברמת דיוק ותחכום שקשה בכלל לתפוס, נדרשת יכולת פנומנלית. אנחנו מדברים על רמת תחכום מטורפת שלנו, כמדינת ישראל וכצבא ההגנה לישראל. במקום לחגוג את היכולת הזו, במקום להשתמש בה כדי לזקוף את הקומה הלאומית שלנו, אנחנו עסוקים בלהפחיד את עצמנו.

כשהתקשורת שלנו מתמקדת רק ב"מה יעשה חיזבאללה", היא למעשה עושה עבור האויב את העבודה. היא משמשת כשופר של לוחמה פסיכולוגית נגד אזרחי ישראל. אנחנו לוקחים הישג אדיר, אירוע שצריך לטעת בנו ביטחון, והופכים אותו לסיבה לחרדה. זה אבסורד, וזה חייב להיפסק.

המלכודת המבריקה: כשהאויב חושב שהוא חכם

בואו ננסה להיכנס רגע לראש שלהם. תבינו מה עבר בראשם של אנשי חיזבאללה לפני האירוע הזה. אני ממש יכול לדמיין לעצמי את ישיבת הפיקוד שלהם. אולי חסן נסראללה בעצמו ישב שם בראש השולחן ואמר: "חבר'ה, אנחנו בבעיה. אנחנו לא יכולים להשתמש יותר בסמארטפונים. ישראל מאזינה, ישראל עוקבת, ישראל יכולה לצפות בכל צעד שלנו ולפוצץ לנו את הטלפונים".

ואז, קם איזה גאון תורן בארגון ואומר: "חבר'ה, יש לי רעיון מבריק. בואו נחזור אחורה בזמן. בואו נשתמש בביפרים! ככה נהיה הרבה יותר חכמים מהישראלים, הם בחיים לא יעלו על זה". אני מתאר לעצמי את מחיאות הכפיים בחדר: "וואלה, כל הכבוד מוחמד! איזה גאון אתה, קדימה, עוברים לביפרים!".

הם מחלקים אלפי ביפרים לכל דרג הביניים ולדרג הגבוה של הארגון, בטוחים שהם הצליחו להערים על המודיעין הישראלי. והתוצאה? הם צעדו בעיניים פקוחות לתוך אחת המלכודות המתוחכמות ביותר שנראו אי פעם.

לשנות את המשוואה: מי צריך לפחד ממי?

על זה אנחנו צריכים לדבר! זה צריך להיות מוקד השיח. המסר שצריך להדהד בכל אולפן חדשות, המסר שהתקשורת שלנו צריכה לשדר כלפי חוץ, הוא מסר של עוצמה והרתעה.

כל אדם בלבנון, כל צעיר שרק שוקל – אפילו במחשבה – להצטרף לחיזבאללה, צריך להבין שעוד באותו היום הוא עלול לאבד את חייו. הוא צריך לדעת שאין לו מקום מסתור, שהטכנולוגיה שלו תפנה נגדו, ושהוא מתעסק עם כוח שהוא הרבה מעבר להבנתו.

אסור לנו לדבר מתוך פחד. אסור לנו להפחיד את עם ישראל עם תרחישי אימה על תגובות. לא, חברים. אנחנו פי מיליון יותר חכמים מהם, ואנחנו פי מיליון יותר חזקים מהם. אנחנו צריכים לזכור את זה, ואנחנו צריכים להזכיר להם את זה – שוב, ושוב, ושוב.

דם יהודי אינו הפקר

יש כאן גם עניין היסטורי עמוק שחשוב לזכור. דם שלנו לא יישפך יותר לעולם בחינם. הימים שבהם יהודים היו חסרי אונים, כמו שהיה בשואה וכמו שהיה לפני כן לאורך ההיסטוריה, חלפו מן העולם.

יש לנו עכשיו צבא. ולא סתם צבא – יש לנו צבא חזק, מתוחכם ברמות של שנות אור, שנות אור לפניהם! תבינו את רמת התחכום הנדרשת בשביל להוציא דבר כזה לפועל. זה משהו שמצריך מהנדסים גאונים, זה מצריך אנשים סופר-מתוחכמים, אנשי מחשבים וסייבר ברמה שבאמת אין לאף אחד אחר בעולם.

שורה תחתונה

חברים, אני קורא לכם קודם כל ברמה האישית: תירגעו. קחו נשימה עמוקה. תזכירו למשפחה שלכם, לחברים שלכם, שצריך לא רק להירגע, אלא לזכור כמה אנחנו חזקים.

ולתקשורת הישראלית אני קורא: תתחילו לדבר על העוצמה שלנו. תפסיקו לדבר על כמה אנחנו צריכים לפחד מהתגובה שלהם. תשנו את התדר. הם אלה שצריכים לפחד מאיתנו, ולא להיפך. עם ישראל חי, חזק ומתוחכם מאי פעם.