האמת מאחורי "פרי פלסטין": האם הם באמת רוצים מדינה?

מאז ה-7 באוקטובר, אנחנו עדים לתופעה מרתקת ומטרידה כאחד ברחבי העולם, ובמיוחד במדינות המערב. אנשים רבים, סטודנטים בקמפוסים, מובילי דעת קהל ופוליטיקאים, אוהבים לדבר על אירועי ה-7 באוקטובר במונחים שלקוחים מעולמות הצדק החברתי. אבל כשאנחנו בוחנים את המציאות בשטח, מתגלה פער בלתי נתפס בין מה שהמערב חושב שקורה, לבין מה שקורה באמת. אני רוצה שנתעכב על הפער הזה, כי שם נמצא המפתח להסברה מנצחת.

המיתוס של "לוחמי החופש"

תחשבו על השיח ששולט היום ברשתות החברתיות ובהפגנות בערי אירופה וארה"ב. אנשים אוהבים לדבר על ה-7 באוקטובר כעל סוג של התקוממות. הם משתמשים במונחים כמו "פרידום פייטרס" (לוחמי חופש) או "רזיסטנס" (התנגדות). הם עוטפים את הזוועות בצלופן של מאבק שחרור לאומי, והם בטוחים שהכל סובב סביב הקריאה "פרי פלסטין" (Free Palestine).

במוח המערבי, קל מאוד לקטלג את הסכסוך הזה כתנועה של עם מדוכא שרק רוצה עצמאות, חלקת אדמה קטנה לחיות בה בשלום, ולהקים בה את המדינה שלו. אבל האם זה באמת מה שעמד לנגד עיניהם של אלו שפרצו את הגדר באותו בוקר שבת?

מה באמת קרה בשטח?

בואו נסתכל על העובדות, על התיעודים שהם בעצמם צילמו והפיצו בגאווה. כשמחבלי חמאס פשטו על יישובי העוטף, הם לא צעקו "פרי פלסטין". אף לא אחד מהם עצר כדי לדבר על גבולות, על זכויות אזרח או על הקמת מוסדות מדינה.

הקריאות שנשמעו שם, אלו שהדהדו ברחובות הקיבוצים, היו שונות לחלוטין. הם צעקו "אללה אכבר" והם צעקו "איטבח אל יהוד" (לטבוח ביהודים). אלו אינן קריאות של תנועת שחרור לאומית ששואפת להקים פרלמנט ולסלול כבישים. אלו קריאות של השמדה. למה הפער הזה כל כך חשוב? כי הוא חושף את התכלית האמיתית של המאבק שלהם, תכלית שהמערב מסרב בעקשנות לראות.

תכלית גדולה יותר: הם לא רוצים מדינה

יש פה תכלית הרבה יותר גדולה מאשר סכסוך טריטוריאלי. האמת היא, והיא קשה לעיכול עבור מי שגדל על ערכים ליברליים-דמוקרטיים, שהם לא רוצים מדינה פלסטינית. הם לא עשו את כל הזוועות הללו במהלך מאבק למען מדינה פלסטינית.

אם המטרה הייתה לבנות חברה פלסטינית משגשגת, הפעולות היו נראות אחרת לגמרי. אבל הם לא פועלים כדי לפתח את החברה שלהם, הם פועלים כדי להרוס את שלנו. תפקידנו בהסברה, בכל שיחה, בכל ראיון ובכל פוסט, הוא להציף שוב ושוב את הנתון הפשוט הזה - הם לא רוצים מדינה פלסטינית בכלל, והם לא באמת רצו אחת מעולם.

זהות שנבנתה על שלילה

כדי להבין את שורש העניין, צריך להסתכל על האופן שבו התגבשה הזהות הזו. הזהות הפלסטינית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהנהגה שלהם ובמערכות החינוך וההסתה, נבנתה, עוצבה ומשמשת למטרה עיקרית אחת - הפסקת קיומה של מדינת ישראל.

זוהי זהות שנשענת ברובה על שלילת האחר (הציונות והיהדות) ולא על חיוב העצמי. לכן, כל הצעות השלום לאורך ההיסטוריה נדחו. כי ברגע שיש לך מדינה, אתה צריך להתחיל לנהל אותה, ואתה מאבד את עילת המאבק שמאחדת את השורות. הם לא נלחמים על חברה פלסטינית, והם לא נמצאים שם כדי להעביר את החברה שלהם תהליך של בנייה.

פשוט להקשיב למה שהם אומרים

אז מה אנחנו צריכים לעשות? איך מתמודדים עם חומת האטימות המערבית? הפתרון הוא פשוט ממה שנהוג לחשוב. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לנסות ולהקשיב למה שהם אומרים, ולגרום לעולם להקשיב גם.

הם לא מסתירים את הכוונות שלהם. הם אומרים אותן בגלוי, בערבית, במסגדים, בבתי הספר וברחובות. אנחנו לא צריכים להמציא טיעונים מורכבים; אנחנו פשוט צריכים לתרגם את המילים שלהם ולהראות לעולם שהם מתכוונים לכל מילה.

האובססיה המערבית

וכאן נשאלת השאלה הגדולה שאנחנו חייבים להפנות לכל מי שמתווכח איתנו: לאור כל הנתונים האלה, מה פשר האובססיה של המערב להקים מדינה פלסטינית?

מדוע הקהילה הבינלאומית ממשיכה לדחוף, פעם אחר פעם, לפתרון שהצד השני בכלל לא מעוניין בו? התשובה נעוצה כנראה ביוהרה מערבית - הניסיון להשליך את הערכים, השאיפות וצורת החשיבה שלנו על אזור שפועל לפי קודים אחרים לגמרי.

שורה תחתונה

הגיע הזמן להפסיק להתנצל ולהתחיל לדבר בעובדות. ה-7 באוקטובר הוכיח מעל לכל ספק שהמאבק אינו על גבולות או על עצמאות, אלא על עצם הקיום שלנו. כשאנחנו מבינים שהצד השני לא מעוניין במדינה אלא בהשמדתנו, אנחנו יכולים להעביר את ההסברה שלנו מהגנה להתקפה, ולדרוש מהעולם להפסיק לחיות באשליות.