פסח בסתר: מאנוסי איראן ועד ליל הסדר בברגן בלזן

הקלטתי לכם הרבה סרטונים בחודשים האחרונים, אבל אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני מקליט סרטון בטייק רביעי. בכל פעם שהגעתי לחלק מסוים בסיפור שאני עומד לשתף אתכם, פשוט התחלתי להתרגש כל כך שהקול שלי רעד, והרגשתי שלא אצליח לעמוד במשימה עד הסוף. בדרך כלל אתם יודעים שאני מצלם את הסרטונים שלי בטייק אחד, בלי עריכות, בלי חיתוכים ובלי קטעים מתוסרטים – אתם כבר מספיק מכירים אותי. אבל הפעם יש כאן משהו מרגש בצורה יוצאת דופן, סיפור שהוא קריטי במיוחד עבור כולנו לקראת חג הפסח.

בסרטון הזה אני רוצה לשתף אתכם בשני סיפורים עוצמתיים על קהילות יהודיות בנקודות שונות בהיסטוריה. קהילות שמצאו בקושי בלתי יתואר את הכוח לשמור על מנהגי החג, גם בתנאים לא אנושיים.

אנוסי משהד: לשמור על הפסח בצל סכנת מוות

סיפרתי לכם בעבר בסרטונים אחרים על העיר משהד שבאיראן – כן, אותה איראן שנגד המשטר הרצחני שלה אנחנו נלחמים ממש עכשיו. בעבר הייתה שם קהילה יהודית ענפה הרבה יותר מהיהודים הבודדים שנותרו שם כיום. הקהילה היהודית הזו חטפה מכה קשה מאוד בשנת 1839. בעקבות עלילת דם שקרית שהעלילו על הקהילה, הגיעו המוסלמים השיעים, טבחו ביהודי העיר, והשאירו להם ברירה אחת ויחידה: להתאסלם או למות. זו הייתה כל הברירה שהייתה להם.

היהודים אולצו להתאסלם כלפי חוץ, אבל המוסלמים ידעו שיהודים לא מוותרים על אמונתם ועל מורשתם בכזו קלות, ולכן הם חשדו בהם כל הזמן שהם בעצם מרמים. היהודים, שרצו נואשות להמשיך לשמור את השבת, מצאו דרכים יצירתיות. אחד הטריקים שלהם היה להציב ילד קטן בחנות. כאשר לקוח מוסלמי היה מגיע ורוצה לקנות משהו, הילד היה אומר: "אבא לא פה, הוא תכף יחזור". מן הסתם, האבא לא חזר כי הוא ישב בבית ושמר את השבת, והמוסלמי באיזשהו שלב היה מתייאש והולך.

אבל הסיפור שהכי הפחיד והכי הטריד את הקהילה היה דווקא לקראת חג הפסח. המוסלמים היו מנצלים את תמימותם של הילדים הקטנים, ניגשים אליהם ושואלים בערמומיות: "תגידו, ההורים כבר התחילו לאפות מצות?". עכשיו, תחשבו שילדים קטנים לא יודעים להבדיל בין אסלאם ליהדות. וכאשר מבוגר שואל אותם שאלה כזאת בביטחון, הילד פשוט עונה את מה שהוא ראה בבית. היו יהודים ששילמו בחייהם על הדבר הזה. מהר מאוד הבינו אנוסי משהד שהם חייבים לאפות את המצות בסתר מוחלט, באישון לילה, עמוק בתוך המרתפים. וכך, למרות שכלפי חוץ הם נראו כמוסלמים לכל דבר ועניין, הם הצליחו לשמר את היהדות שלהם.

לצערי, יש לי כל כך הרבה סיפורים כאלה לספר לכם מרחבי העולם – מימי האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל, דרך תימן, ועד למקומות רבים נוספים שבהם יהודים נאלצו לשמור על המסורת של אפיית מצות בפסח בסתר ובסכנת חיים.

ליל הסדר בברגן בלזן, 1945

הסיפור השני שאני רוצה לספר לכם היום – וזה הסיפור שגרם לי להשתנק ולעצור את ההקלטה יותר מפעם אחת – מחזיר אותנו לשנת 1945. אלו דברים שסיפר רבי יונה עמנואל זכר צדיק לברכה, בערב פסח של שנת 1985, בדרשה שנשא בסעודת ברית המילה של נכדו, אהרון חננאל.

וכך הוא רושם: "אני רוצה לספר את מה שאירע לי היום לפני 40 שנה. את סיפור אותו יום לא הייתי יכול לספר עד עתה. לא סיפרתי אותו לאשתי, לא סיפרתי אותו לילדיי, לא סיפרתי אותו לאיש. לא יכולתי. לראשונה אני מרגיש עתה, בברית המילה של נכדי אהרון חננאל, שאני יכול לספר את אשר אירע באותו היום.

באותו ערב פסח של שנת 1945, יצאתי מוקדם בבוקר לעבודת הפרך במחנה ברגן בלזן, כפי שיצאתי בכל יום בשנתיים האחרונות. חזרתי בלילה לחג הפסח שבור ורצוץ, כפי שחזרתי שבור ורצוץ בכל ערב בשנתיים האחרונות. הייתי בן תשע-עשרה. אבי כבר לא היה בין החיים. אחי הבכור אלחנן כבר לא היה בין החיים. אחי הקטן שלום כבר לא היה בין החיים. אחותי הקטנה בתיה כבר לא הייתה בין החיים.

מחנה ברגן בלזן לא היה מחנה השמדה אלא מחנה עבודה, ויהודים מתו בו מעבודת פרך, מהקור הנורא, מרעב וממחלות. מאות רבות של יהודים מתו בתקופה הזו בברגן בלזן מדי יום ביומו.

הלכתי לצריף של אמי, שהייתה חולה מאוד מאוד. התיישבתי לידה והתחלתי לומר את ההגדה. אך כשהגעתי לברכת הגאולה ואמרתי את המילים: 'כֵּן ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ' – הרגשתי שבפעם הראשונה אינני מאמין במה שאני אומר.

מישהו מאיתנו כאן עוד יגיע למועדים ולרגלים אחרים? מישהו מאיתנו עוד יראה את ירושלים? מישהו מאיתנו עוד ישמח? פרצתי בבכי, ובאמצע הברכה הפסקתי את אמירת ההגדה."

הניצחון של רבי יונה עמנואל

תקשיבו למה שרבי יונה עמנואל המשיך וסיפר באותה ברית מילה של נכדו: "לא יכולתי לתאר לעצמי באותו ליל סדר... שמץ ממה שמתרחש כאן היום. לא יכולתי לדמיין לעצמי שאזכה להגיע לארץ ישראל עם אחותי ושני אחיי. שאזכה לחיות במדינה יהודית. שאזכה להקים משפחה. שאזכה לגדל שבעה ילדים. שאזכה להיות לאחר 40 שנה סנדק בברית המילה של נכדי בירושלים.

אילו יכולתי לדמיין לעצמי אך משהו מכל זה – אולי הייתי מצליח לסיים אז את קריאת ההגדה."

שורה תחתונה

הסיבה שאני מספר לכם את זה, מעבר לעובדה שזה מרגש אותי ברמה אישית מטורפת ואני כוליי תקווה שזה נגע גם בכם, היא כדי שניקח מזה משהו מעשי לחג. השנה, בואו נקפיד בקריאת ההגדה עד סופה. בואו נעריך כל מצה ומצה שיש לנו על השולחן, ונזכור כמה הדבר הפשוט הזה היה מצרך יקר ונדיר בימים האנושים, בימי השואה ובתולדות עמנו.

חג פסח שמח, אחיי ואחיותיי. עם ישראל חי.