למה להשתמש בתנ״ך כטיעון הסברתי מול אומות העולם?

מפני שהתנ״ך הוא המנדט ההיסטורי והמוסרי שלנו. באו״ם יושבים נציגים של מדינות נוצריות ומוסלמיות רבות שרואות בתנ״ך ספר קדוש. כשאנחנו משתמשים בו, אנחנו מדברים בשפה שרוב העולם המאמין מבין ומכבד, וזו הגושפנקה החד-משמעית ביותר לזכותנו על הארץ.

איך עונים לטענה שהיהודים של היום הם לא 'בני ישראל' המקוריים?

הטענה הזו עולה בדיוק כשאנחנו זונחים את החיבור ההיסטורי והתנ״כי שלנו. התשובה הפשוטה היא שיהודים הגיעו ליהודה כי הם יהודים. גם המייסדים החילונים של המדינה לא בחרו באוגנדה או במקום אחר, אלא חזרו למולדת ההיסטורית של העם היהודי, קשר שכל ילד קטן יכול להבין.

למה טיעונים 'רציונליים' או טכניים פוגעים בהסברה הישראלית?

ברגע שאנחנו מבססים את זכותנו על טיעונים טכניים (כמו 'אנחנו כבר כאן אז בואו נסתדר' או טיעוני ביטחון בלבד), אנחנו פותחים פתח לסימני שאלה. טיעונים טכניים מזמינים פתרונות טכניים, ואם הקשר שלנו לארץ הוא רק טכני, אין סיבה שלא נעבור למדינה אחרת עם תנאים טובים יותר.

זכותנו על הארץ: מתי החלפנו את התנ״ך בטיעונים טכניים?

מתי הפסקנו להציג את התנ״ך כזכותנו על הארץ באו״ם ועברנו לטיעונים טכניים? הסיבה שבגללה ההסברה הישראלית חייבת לחזור לשורשים ולזהות ההיסטורית שלנו.

זו שאלת מיליון הדולר לדעתי. מתי התחלנו לתת טיעונים רציונליים וטכניים במקום לדבר על השורשים שלנו? מתי הפכנו לכאלה שמתנצלים ומחפשים הצדקות משפטיות יבשות, במקום להציג את האמת הפשוטה וההיסטורית שלנו?

כשאנחנו שמים סימני שאלה על הזכות הבסיסית שלנו, אנחנו נותנים פתח לשונאים שלנו לטעון טענות שקריות כלפינו. אני רוצה לקחת אתכם אחורה בזמן, אל רגע שבו ההסברה הישראלית נראתה אחרת לגמרי, ולהבין יחד מתי איבדנו את הדרך – ואיך אנחנו יכולים, וצריכים, לחזור אליה.

השגריר שהרים את התנ״ך באו״ם

אני חושב על שנות ה-60, ה-70 או ה-80. הרבה לפני הסכמי אוסלו. באותם ימים, כשהיו פונים לשגריר ישראל באו״ם ומדברים איתו על מדינה פלסטינית או שואלים אותו על התוקף המוסרי והחוקי של נוכחותנו כאן, הוא לא מיהר לשלוף גרפים. הוא לא הכין נאום חוצב להבות שמלא בנתונים דמוגרפיים, צידוקים ביטחוניים או טיעונים טכניים על למה אנחנו פה.

הוא פשוט הביא את התנ״ך.

הוא הרים את הספר ואמר: "זה התוקף שלנו. בגלל זה אנחנו כאן. בגלל זה יש לנו תוקף על מדינת ישראל".

מתי איבדנו את זה? מתי הפסקנו לעמוד על בימת האו״ם ולהגיד: "הנה התנ״ך, הנה אברהם, יצחק ויעקב"? מתי התחלנו לדבר רק על טיעונים רציונליים מערביים? זו שאלה מאוד עוצמתית, כי לא רק שהתנ״ך הצדיק את קיומנו – הוא גם כלי נשק הסברתי שאין שני לו.

תחשבו על זה: כל האנשים שיושבים באו״ם, או לפחות רובם המכריע, מאמינים באותו תנ״ך. בין אם הם מוסלמים ובין אם הם נוצרים, אצל כולם יש קדושה לספר הזה. זו הייתה אמורה להיות הגושפנקה הכי חד-משמעית שיש לנו. אבל איכשהו, נכנסנו לשיח שמציב סימן שאלה על הדבר הזה.

כשהכנסנו סימני שאלה, האויב הפך ליצירתי

ברגע שזנחנו את הטיעון ההיסטורי-תנ״כי והתחלנו לדבר בשפה של "בואו נסתדר כי אנחנו כבר פה", פתאום האויבים שלנו היו צריכים למצוא הרבה מאוד פתרונות יצירתיים כדי לערער על זכותנו.

הייתה לי שיחה לא מזמן עם איזה בחור מוסלמי מבנגלדש. הוא אמר לי דבר מעניין: "בסדר, הכל טוב ויפה, אבל אתם לא בני ישראל. אתם איזה אוסף של אנשים שמגיעים מפולין או מכל מיני מקומות אחרים. זה נחמד שיש 'בני ישראל' בקוראן ובתנ״ך, ואנחנו מסכימים שמגיעה להם ארץ, אבל זה לא אתם".

אתם מבינים מה קורה פה? כשאנחנו מנתקים את עצמנו מהזהות המקורית שלנו, אנחנו מזמינים את הצד השני לשכתב את ההיסטוריה שלנו. ואתם יודעים מה? אני אפילו לא יודע אם אני יכול להאשים אותו. כשאנחנו בעצמנו מתביישים להגיד שאנחנו בני ישראל שחזרו לארצם, למה שהוא יאמין בזה?

ההיגיון שילד בן שלוש יכול להבין

הרבה פעמים, כשאני מדבר על החיבור הזה, אנשים אומרים לי: "מה אתה מדבר? הרי מי שהקים את המדינה היו חילונים. בן גוריון, הרצל, הם לא הגיעו מסיבות דתיות, הם לא הקימו את המדינה מסיבה דתית".

זה נכון שהם לא היו שומרי מצוות במובן הקלאסי, אבל אני רוצה להצביע על עובדה פשוטה: בסופו של דבר, זו הסיבה שהיהודים חזרו ליהודה. לא משנה איך אנחנו מציירים את זה, יש פה משהו שילד בן שלוש יכול להבין.

קחו ילד בן שלוש ותנו לו משימה. תגידו לו: "יש לך את צרפת, יש לך את אמריקה, ויש לך את יהודה. איפה תשים את הצרפתים? בצרפת. איפה תשים את האמריקאים? באמריקה. ואיפה תשים את היהודים?". נראה מה הוא יענה.

יש פה משהו כל כך פשוט וטבעי. ואז אתה שואל את עצמך: אוקיי, מה זה ה"יהודה" הזה? מי אלה ה"יהודים" האלה? ואתה לא יכול שלא להגיע לספר הזה – לתנ״ך. איך שלא תסובב את זה, הכל מתחיל ונגמר שם.

שפת המזרח התיכון לא מבינה חילוניות מנותקת

ההתעלמות מהזהות הדתית וההיסטורית שלנו היא טעות קריטית, במיוחד בשכונה שבה אנחנו חיים. במזרח התיכון, התעלמות מדת היא דבר מגונה.

ראינו את זה בצורה המצמררת ביותר עם החטופים שחזרו מהשבי אצל חמאס בעזה. שמענו עדויות לכך שאותם חטופים שהיו יותר אדוקים בדתם, ששמרו על סממנים דתיים, קיבלו לעיתים יותר הערכה מהחוטפים. למה? כי גם החוטפים פועלים מתוך תפיסה דתית עמוקה. הם מבינים שפה של אמונה. כשהם רואים אדם שמאמין בשורשים שלו, גם אם הוא האויב שלהם, הם רוחשים לזה סוג של כבוד בסיסי. לעומת זאת, תלישות וניתוק נתפסים כחולשה.

שורה תחתונה: למה אנחנו פה?

בסופו של דבר, אם אנחנו מדברים על איך לשנות את מצב ההסברה שלנו ואיך לעבור להסברה התקפית באמת, אנחנו חייבים למצוא את המחנה המשותף העמוק שלנו. והמחנה המשותף הזה לא יכול להיות טכני.

הוא לא יכול להסתכם ב-"שנינו חיים על אותה אדמה ואנחנו צריכים להסתדר". כי ברגע שהטיעון הוא טכני, תמיד יהיה מקום טכני טוב יותר. אם אנחנו פה רק מסיבות של נוחות או ביטחון, אז מחר בפורטוגל יהיו תנאים יותר טובים, אזרחות קלה יותר ומיסים נמוכים יותר. אז היום אני פה, מחר אני שם.

אבל אם נשאל את עצמנו באמת: למה אני פה? התשובה לא נמצאת בנתונים יבשים. היא נמצאת בזהות שלנו, בהיסטוריה שלנו, ובספר ההוא שהשגריר הרים באו״ם. הגיע הזמן שנחזור להרים אותו בגאווה.