הכוח הסודי של עם ישראל: מהבריחה מעתלית, דרך התנ״ך ועד לימינו

אני רוצה שתדמיינו איתי לרגע תמונה מן העבר. דמיינו ילד קטן, בן שבע בלבד, שחי בקיבוץ. יום אחד, הוא רואה את ההורים שלו מכניסים הביתה אישה זרה לחלוטין, מישהי שהם מעולם לא פגשו קודם לכן. הם מארחים אותה במסירות יוצאת דופן, מעניקים לה קורת גג, חום והגנה במשך תקופה ארוכה. הילד הזה עומד מהצד וצופה בהכנסת אורחים כל כך טהורה, כל כך יוצאת דופן, עד שהחוויה העמוקה הזו נצרבת בנשמתו ותשפיע עליו לשנים רבות קדימה.

אחד מכוחות העל שלנו, של עם ישראל לאורך כל הדורות, הוא הכוח הזה בדיוק – הכנסת אורחים. אבל כדי להבין עד כמה הכוח הזה שורשי ועמוק, אנחנו צריכים לחזור אחורה בזמן, לשנת 1945, ולחבר את החוטים בין היסטוריה מודרנית, שירה עברית ופסוקי התנ״ך.

הלילה שבו הפלמ״ח פרץ למחנה עתלית

השנה היא 1945. מלחמת העולם השנייה הסתיימה, והעולם מלקק את פצעיו. לארץ ישראל מגיעה קבוצה של מעפילים, יהודים שעשו את דרכם מאזור סוריה בניסיון נואש להגיע הביתה. אבל המציאות בארץ קשה – שלטון המנדט הבריטי שולט ביד רמה, והבריטים תופסים את קבוצת המעפילים הזו.

הם לא מסתפקים בגירוש סתמי. הבריטים כולאים את המעפילים במתקן הכליאה בעתלית, והתוכנית שלהם אכזרית במיוחד: להחזיר אותם חזרה לאזור סוריה. עבור רוב המעפילים האלה, גירוש חזרה לסוריה משמעותו אחת – גזר דין מוות.

אבל כאן נכנסת לתמונה הרוח הישראלית שלא מוכנה לוותר. הפלמ״ח, כוח המגן העברי, מבין את גודל השעה. הם מחליטים שהם לא הולכים לשאת את המצב הזה בשקט. הם לא יעמדו מהצד בזמן שאחים שלהם נשלחים אל מותם. הפלמ״ח מתכנן פעולה נועזת, ובאישון לילה הם פורצים למחנה עתלית ומשחררים את המעפילים.

חומת המגן האנושית של קיבוץ יגור

בחסות החשכה, המעפילים המבוהלים יחד עם לוחמי הפלמ״ח מתחילים לעשות את דרכם. הם מעדכנים מראש חלק קטן מחברי קיבוץ יגור הסמוך. החבר'ה עוברים את ההר, וכשהם מתחילים לרדת במורד הכרמל לכיוון הקיבוץ – מתרחשת דרמה אדירה. הבריטים עולים על עקבותיהם ומגיעים מולם עם נשקים שלופים.

הרגע הזה יכול היה להיגמר בטבח או במעצר המוני. אבל אז קורה משהו מדהים. חברי קיבוץ יגור יוצאים מבתיהם, ובפעולה של אומץ עילאי, הם פשוט מתערבבים בגופם יחד עם המעפילים שיורדים מההר. הם יוצרים חומה אנושית, בליל של אנשים, שמקשה על הבריטים לזהות מי הוא מעפיל בלתי חוקי ומי הוא חבר קיבוץ. הם מגנים עליהם בגופם מפני התפיסה, ומייד מתחילים לארח את אותם מעפילים בבתיהם, בדיוק כמו אותה אישה זרה שהוזכרה בתחילת הסיפור.

אותו ילד בן שבע, שצפה בהוריו מארחים את אחת המעפילות, גדל לימים להיות אחד מגדולי הפזמונאים שלנו. שמו היה יורם טהרלב. האירוע הזה נחרט בו כל כך חזק, ששנים לאחר מכן הוא כתב את השיר האלמותי ״צל ומי באר״.

הוא ניסח את זה כל כך יפה: ״מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם מי שעייף ימצא פה צל ומי באר מי שסוכתו נופלת חרש יכנס בדלת חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר״

החטא הקדמון של עמון ומואב

הסיפור של קיבוץ יגור ויורם טהרלב זורק אותנו אלפי שנים אחורה, אל המקורות שלנו, ואל ההפך המוחלט מהכנסת אורחים.

בסיפור יציאת מצרים, בני ישראל עושים את דרכם במדבר. בדרך הם נתקלים בעמון ומואב, שני עמים שמתגלים כעוינים מאוד. בהמשך, בספר דברים, התורה קובעת הלכה חריגה וקשה מאוד לגביהם: כתוב במפורש שבני עמון ומואב לא ייכנסו בקהל ה' עשרה דורות ואפילו עד עולם. כלומר, הם לעולם לא יוכלו להיות חלק מעם ישראל.

למה? מה היה הפשע הנורא שלהם? התורה מסבירה: מכיוון שלא קידמו את בני ישראל בלחם ומים כאשר אלה יצאו ממצרים.

אנחנו קוראים את זה ויכולים לחשוב לעצמנו: אוקיי, זה באמת לא יפה. זה לא מנומס לא לתת לעוברים ושבים לחם ומים. אבל האם זה מצדיק עונש נצחי כזה? מה הדבר הכל כך נורא בזה שהם לא קידמו אותנו? הרי בניגוד לעמלק שזינבו בנו ותקפו אותנו פיזית, עמון ומואב היו בסך הכל פסיביים. הם פשוט לא עשו כלום.

שתיקה אל מול סבל: מעבדות מצרים ועד ימינו

כאן בדיוק טמון המסר העמוק. החטא של להיות פסיבי, במיוחד כלפי עבדים שכרגע יצאו ממצרים, עייפים, רעבים ופגיעים – הוא חטא בלתי נסלח. העמידה מנגד, האטימות מול סבלו של האחר, היא רשעות בפני עצמה.

זהו בדיוק אותו חטא נורא שראינו בשואה. עמים שלמים, מדינות נאורות כביכול, שישבו מהצד, צפו ברכבות נוסעות מזרחה, ראו את העשן עולה מהארובות – והיו פסיביים. הם לא בהכרח לחצו על ההדק, אבל הם לא קידמו אותנו בלחם ובמים. הם סגרו את שעריהם.

וזה, חברים, חטא מאוד גדול שאנחנו רואים אותו מתרחש שוב, ממש בימים אלה. אנחנו רואים אנשים, ארגונים בינלאומיים ומדינות שרואים את העוול הנורא שנעשה לנו, שרואים את בני עמנו נטווחים, נחטפים ונרצחים – ופשוט יושבים בשקט מהצד. הפסיביות הזו, השתיקה מול הרוע, היא המשך ישיר לחטא של עמון ומואב.

השורה התחתונה

אני מקווה שתפרתי לכם את כל הסיפור הזה בצורה ברורה. ההיסטוריה שלנו שזורה בחוטים של חסד ושל גבורה. אנחנו, כעם, ידועים בהכנסת האורחים שלנו עוד מימי אברהם אבינו שישב בפתח האוהל לחפש עוברי אורח.

המסורת הזו עברה מאברהם, דרך חברי קיבוץ יגור שסיכנו את חייהם כדי לתת ״צל ומי באר״ לאחיהם, ועד אלינו היום. בדיוק בגלל המורשת הזו, אנחנו לא יכולים להישאר בשקט. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות פסיביים אל מול אלה שרואים את בני עמנו נטווחים ובוחרים לשתוק. אנחנו נמשיך לדבר, נמשיך להילחם על האמת שלנו, ונמשיך להיות האור והבית הפתוח של עם ישראל.

מה אתם אומרים? אהבתם את החיבור בין הסיפורים? תכתבו לי מה אתם חושבים בתגובות.