האם שוויון מגדרי בצה״ל חשוב יותר מניצחון? הזווית האישית שלי

במקום הראשון – ניצחון. במקום השני, השלישי, הרביעי והחמישי – ניצחון. במקום השישי, השביעי, השמיני, התשיעי והעשירי – ניצחון והכרעה.

טוב, אצלנו בעמוד לא בורחים משום נושא, נכון? אז היום אנחנו הולכים לגעת באחד הנושאים הכי נפיצים ומדוברים בחברה הישראלית: שילוב נשים בצה״ל. כמו שאתם בוודאי יודעים, בשבועות האחרונים הנושא הזה הפך לסופר חם. אנחנו שומעים עליו בכל מקום, במיוחד סביב כל סוגיית הפיילוט של שילוב נשים בטנקים, והישיבות והרבנים שמנחים לוחמים שלא להתגייס לשריון בגלל זה.

כל הסיפור הזה של שוויון מגדרי בתוך הצבא מעורר אמוציות אדירות מכל הכיוונים. אז מה אני חושב עליו? כהרגלי, אני מביא את הזווית האישית שלי, ואני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הדברים כאן בתגובות.

אבא לשתי בנות: הזכות לשוויון מול חובת ההישרדות

אני רוצה להתחיל בגילוי נאות וברור: אני אבא לשתי בנות. בתור אבא, הדבר האחרון שאני אי פעם ארצה הוא שהבנות שלי תוכלנה להגיע למקום מסוים, לפסגה מסוימת, והדלת פשוט תיסגר בפניהן אך ורק בגלל המין או המגדר שלהן. כל הסיפור הזה של שוויון הזדמנויות הוא קריטי בעיניי. זה מאוד מאוד חשוב לאפשר לכולם – לכל אדם באשר הוא – להגיע למקסימום שהוא יכול להגיע אליו, ללא שום הבדל של דת, גזע ומין.

אבל, ויש כאן אבל גדול ומשמעותי – הייתי מעדיף שהן לא תקבלנה שוויון בכל מקום, אם השוויון הזה עשוי לגרור את המוות או את הכיליון של כולנו.

למה אני מתכוון? כשאנחנו מדברים על החברה האזרחית, על שוק העבודה, על אקדמיה או על פוליטיקה – שוויון הוא ערך עליון. אבל כשאנחנו מדברים על הצבא, החוקים משתנים לחלוטין.

המטרה היחידה של צבא: ניצחון והכרעה

לצבא צריכה להיות מטרה אחת בלבד. ערך ראשי, יחיד, חד משמעותי שמוביל אותו לאורך כל הדרך. והערך הזה הוא ההכרעה. או במילים אחרות: הניצחון. לא שום ערך אחר.

אם אני צריך לסווג את עשרת המקומות הראשונים בסדר העדיפויות של צבא ההגנה לישראל, זה נראה ככה: במקום הראשון: ניצחון. במקום השני, השלישי, הרביעי והחמישי: ניצחון. במקום השישי, השביעי, השמיני, התשיעי והעשירי: ניצחון והכרעה.

הצבא לא נועד להיות סוכן של שינוי חברתי, והוא לא מעבדה לתיקון עוולות היסטוריות. הצבא הוא הגוף היחיד שעומד בינינו לבין השמדה. וכשהמשימה היא כל כך קריטית, כל שיקול אחר חייב לזוז הצידה.

האויב שלנו לא משחק לפי הכללים

כדי להבין למה הניצחון חייב להיות הערך היחיד, אנחנו חייבים להסתכל על מי שעומד מולנו. אנחנו לא נלחמים מול צבאות של מדינות סקנדינביות. האויבים שלנו, האסלאמיסטים, מתבססים על העקרונות של הקוראן. תאמינו לי, לא מעניין אותם לא שוויון, לא מוסר מערבי, ולא שום ערך אחר שאנחנו מחנכים עליו את הילדים שלנו.

למעשה, האכזריות שלהם לא יודעת גבולות. הם מוכנים להשתמש בילדים שלהם עצמם כמגן אנושי. הם מקריבים את הדור הבא שלהם ללא למצמץ, ולא רק בשביל איזו מטרה אסטרטגית מבריקה, אלא רק בשביל הסיכוי הקל ביותר, שאולי, יום אחד, הם יצליחו להחריב אותנו.

מול אויב כזה, שמוכן לשרוף את הכל כדי להרוג אותנו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשחק במשחקים של פוליטיקלי קורקט.

הסכנה שבחדירת ערכים זרים לצה״ל

בואו נעשה תרגיל מחשבתי. אם אני הייתי אויב של מדינת ישראל, והייתי מסתכל על צה״ל ורואה שצבאית אני פשוט לא מצליח לנצח אותו כי הוא צבא מאוד מאוד חזק – מה הכי הייתי רוצה שיקרה?

הייתי רוצה שיחלחלו לתוך צה״ל כל מיני ערכים שלא קשורים לניצחון והכרעה. הייתי רוצה שהחיילים הישראלים יהיו בדילמה. שפתאום, באמצע שדה הקרב, הקוד האתי של צה״ל יגרום להם לעצור, לחשוב, ולהתלבט האם הם עושים את הדבר הנכון. וההתלבטות הזאת, השנייה הזאת של הספק, עשויה לעלות בחיי אדם של החיילים שלנו.

והאמת היא, שאם כבר מדברים על הקוד האתי של צה״ל (רוח צה״ל), אתם מוזמנים לקרוא ולעיין בו בעצמכם. אתם תופתעו לראות ש״ניצחון והכרעה״ הוא דווקא לא אחד מהערכים שמופיעים שם. אני חושב שזו טעות חמורה. אני חושב שזה מצב מאוד מאוד מסוכן שחייבים לתקן אותו.

תסמונת ״שיר לשלום״: מתי שכחנו מה התפקיד שלנו?

שנייה לפני שאנחנו מסיימים, אני רוצה שתזכרו בקטע הסטנדאפ המבריק של שחר חסון. הוא מדבר שם על אבסורד ישראלי ייחודי. אנחנו המדינה היחידה בעולם, רבותיי, שהצבא שלה מחזיק להקה צבאית, ויש לה שיר על שלום.

תבינו מה אני אומר לכם: חיילים במדים, עם נשק, שרים ״שירו שיר לשלום״. חיילים במדי צה״ל שרים על שלום. אתם קולטים מה אני אומר לכם? אם אתם תבינו איזו דרגת טרלול זאת... זה בדיוק כמו שבמשחק כדורגל, האוהדים של קבוצה אחת ישירו פתאום: ״תיקו! תיקו! בואו נהיה חברים! בואו נחגוג בשביל הכיף! איזה כיף זה רק לשחק ולחיות וליהנות!״.

צבא לא אמור לשיר על שלום. צבא אמור להילחם, להכריע ולנצח. השלום הוא אולי התוצאה של הניצחון, אבל הוא לא התפקיד של החייל שנמצא בשטח.

שורה תחתונה

שוויון מגדרי הוא ערך חברתי חשוב מאין כמוהו, וכאבא לבנות אני אלחם עליו בכל זירה אזרחית. אבל צה״ל אינו זירה אזרחית. צה״ל הוא מגן החיים שלנו מול אויב אכזר שאינו בוחל באמצעים. הכנסת ערכים של שוויון על חשבון פגיעה אפשרית במבצעיות, בהכרעה ובניצחון, היא פריבילגיה שאנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו במזרח התיכון. המטרה של צה״ל חייבת לחזור להיות אחת וחד משמעית: ניצחון.

אני מאוד אשמח לשמוע מה אתם חושבים על זה. כתבו לי בתגובות.