השואה שהוסתרה: הזוועות ברומניה, יומנה של לאה שרף והקשר המצמרר לימינו

הייתם מאמינים שעד לפני 20 שנה בקושי ידענו על ממדי השואה שקרתה ברומניה?

הרבה מאיתנו מכירים את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, אבל העובדה שברומניה התרחשה שואה אכזרית, קשה וייחודית באופייה, היא משהו שרק בשני העשורים האחרונים התחלנו באמת להתוודע אליו. במשך עשרות שנים, הזוועות האלו פשוט הועלמו מהציבור. התייחסו למה שקרה שם כאל "אירועים טרגיים", ולעתים אפילו נמנעו מלהשתמש במילה "שואה".

השינוי התחיל רק ב-2003. ישנו סיפור על כך שנשיא רומניה דאז, יון אילייסקו, הפחית מחשיבות השואה בדבריו (ואחר כך ניסה להכחיש). בעקבות הסערה שעוררו דבריו, הוקמה ועדה היסטורית מיוחדת שעמד בראשותה חתן פרס נובל, אלי ויזל ז"ל. הוועדה הזו חקרה ומצאה ממצאים מזוויים ששינו את כל מה שחשבנו שידענו.

שואה מסוג אחר: לא מפעל, אלא רצח אישי ואכזרי

הוועדה של אלי ויזל מצאה שהשואה שהתרחשה ברומניה הייתה שונה מאוד מהשואה הממוסדת והתעשייתית שהייתה בפולין. בפולין, הגרמנים הפעילו "מכונות מוות" – רכבות, תאי גזים, הכל עבד ברמה של מפעל השמדה מחושב וקר.

ברומניה, לעומת זאת, הרציחות היו המוניות אבל בעלות אופי זוועתי ואישי הרבה יותר. היו שם צעדות מוות נוראיות, והרבה מאוד רציחות שבהן הז'נדרמים – אנשי כוחות הביטחון הרומניים – הלכו באופן אישי וירו אחד-אחד בהמון יהודים. במקרים אחרים, הם פשוט נתנו להם לגווע ולגסוס למוות. הם היו סוגרים אותם באסמים או במבנים אטומים, ללא אוויר ומים, עד שהם היו נופחים את נשמתם. וכל הדברים האלה, כל הרוע הטהור הזה, הוסתר מהעולם במשך עשרות שנים.

פוגרום יאשי ועלילת ה"גייס החמישי"

אחד האירועים הכי מזוויים בשואת יהודי רומניה קרה בעיר יאשי (Iași). זה קרה ממש בסוף חודש יוני בשנת 1941, לפני 85 שנה. ממש לאחרונה ציינו את התאריך הזה, ונשיא מדינת ישראל, יצחק הרצוג, טס לרומניה כדי להנציח את האירוע יחד עם בכירים בממשל הרומני, שאף צבעו את הבניינים המקומיים בצבעי דגל ישראל כאות הזדהות.

הפוגרום ביאשי היה פוגרום נורא שבו נרצחו קרוב ל-14 אלף יהודים בתוך יומיים-שלושה בלבד. ואיך הכל התחיל? בעקבות אמירה אחת של נשיא רומניה דאז, יון אנטונסקו, שהכריז על היהודים כ"גייס חמישי".

מפרעה, דרך המן ועד אנטונסקו: שורשי השנאה

כשאני מסתכל על ההיסטוריה שלנו, אני רוצה להגיד לכם שהשנאה הזאת, והתירוצים לשנאה הזאת, מתוארים כבר במקרא אצלנו.

במגילת אסתר (פרק ג'), המן לוחש על אוזנו של המלך אחשוורוש וחופר לו: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם". כלומר, הם שונים, הם לא משלנו, הם סכנה.

אבל דוגמה אפילו יותר קרובה למה שאמר אנטונסקו על ה"גייס החמישי", אנחנו מוצאים ממש בפרק א' של ספר שמות. בני ישראל נמצאים במצרים, מתרבים ומשגשגים, ואז קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. מה אומר לעצמו פרעה? "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ".

פרעה מפחד שהיהודים יהיו גייס חמישי! הוא אומר את זה לעמו בפירוש, ומשם מתחיל כל סיפור הסבל היהודי והעבדות במצרים, שאנחנו מציינים בכל חג פסח.

"חג שמחת תורה, שש בבוקר": הצמרמורת של ההיסטוריה

אני קורא הרבה טקסטים על השואה, ותמיד כשאני עושה את זה אני מתחיל להיות מאוד מוצף וצריך להחזיק את עצמי. אבל הפעם, נתקלתי במשהו שפשוט עצר לי את הנשימה.

רציתי להקריא לכם קטע קצר מיומנה של ניצולת שואה, ילדה שהייתה אז בסך הכל בת 12, בשם לאה שרף. היא רשמה כך ביומנה:

"15 באוקטובר 1941. היום חג שמחת תורה. בשעה 6 בבוקר גורשנו מן הבתים. סודרנו בטורים, שישה בשורה, בקבוצות של 60 איש..."

אתם קולטים מה שאמרתי? איזה מצמרר זה? חג שמחת תורה. שש בבוקר. היא מתחילה לספר איך פשוט גירשו אותם מביתם. ואי אפשר שלא לחשוב על האסון הנוסף שקרה לנו, לעם שלנו, בחג שמחת תורה, בסביבות השעה שש בבוקר.

היא ממשיכה וכותבת:

"בשעה 11, לאחר חמש שעות של ציפייה, התחלנו לצעוד ברחובות. עד השעה שבע בערב עמדנו כך כשהחבילות בידינו ובליבנו תקווה שמשהו ישתנה. היו אלה תקוות שווא."

כמעט כל משפט ביומן של הילדה הזו הוא משפט שחוזר על עצמו בהיסטוריה היהודית. תחשבו על זה – כמה יהודים עכשיו חווים אנטישמיות ברחבי העולם, עומדים ומקווים שמשהו ישתנה? ואנחנו, אולי, לפעמים מאמינים שאלה תקוות שווא.

קרונות המוות וצעדות האימה

לאה ממשיכה לתאר את המסע מגיהנום. היא מספרת כיצד נכללו בקבוצה של יהודי העיר צ'רנוביץ שהובלה לתחנת הרכבת:

"בראשים מורכנים, בעיניים מושפלות ובמבטים בוהים, הלכנו בדרכים הבוציות... והיום בכלל יום הולדתה של אמי. נזכרתי בימים היפים שבעבר ודמעות חנקו את גרוני."

הם הועמסו כ-50-60 איש לתוך קרון משא צר. הדלתות נסגרו עליהם מבחוץ.

"בקרון צרר מחנק איום. מעט האוויר שחדר דרך צוהר קטן לא הספיק לחמישים האנשים שהיו דחוסים כאן. לילה נורא עבר עלינו, ואמא בכתה ללא הרף."

הרכבת חנתה שעות ארוכות. איש לא התעניין בהם. ירד גשם ואפילו שלג, והם ישבו ללא מזון ושתייה, מתנחמים רק במחשבה שאולי שומר אחד ירחם עליהם ויירה בהם כדי לסיים את הסבל. בהמשך, היא מתארת כיצד הריצו אותם לתוך גטו מקומי, עיירה שבה לא נשאר אף יהודי חי, ובחזית כל בקתה הרוסה נראו קברים פתוחים ובהם עצמותיהם של יהודים שנרצחו.

הם הוצאו לצעדת מוות. ילדים קטנים וחולים התבוססו בבוץ הסמיך, וכל מי שכושל – נותר מאחור למות. הם צעדו יום שלם, רעבים וצמאים, עד שהגיעו לפלורשט, ישנו בשדה פתוח, ובבוקר עזבו כשהם משאירים מאחוריהם מתים רבים.

זה בלתי נתפס. פשוט לא נתפס שכל כך הרבה שנים העולם, ואפילו אנחנו, לא הכרנו את פרטי הפרטים של הזוועות האלה.

שורה תחתונה

אני מסתכל על ההיסטוריה שלנו, על המעגליות שלה, ועל הכאב שחוזר על עצמו. אבל אני מסתכל גם על הסוף של הסיפור הזה.

הסיפור של פרעה, הסיפור של המן, והסיפור של היטלר ואנטונסקו – כולם מסתיימים באותה צורה. הם נמצאים היום בשאול, בפח האשפה של ההיסטוריה, מסתכלים עלינו מלמטה ולא מבינים: איך לא רק שרדנו את כל זה, אלא איך אנחנו מצליחים? איך אנחנו משגשגים? איך קמנו מאפר והקמנו מדינה לתפארת?

אני מקדיש את המאמר והסרטון הזה לזכרם של יהודי יאשי, ולזכר קורבנות הפוגרום הנורא שקרה שם בדיוק לפני 85 שנה.

תכתבו לי בתגובות מה אתם חושבים על הקשר המצמרר הזה בין ההיסטוריה לימינו.