לראות ולא להאמין: המציאות המטרידה של הברחות השב"חים לישראל

לראות ולא להאמין.

יש רגעים שבהם המציאות טופחת לנו על הפנים בצורה כל כך חזקה, שאי אפשר פשוט להמשיך לגלול הלאה. התיעודים שאנחנו נחשפים אליהם לאחרונה, של הברחות שוהים בלתי חוקיים (שב"חים) לתוך שטחי מדינת ישראל, הם בדיוק מסוג הרגעים האלה. זה לא סרט פעולה, זו לא סדרת טלוויזיה – זו המציאות הביטחונית שמתרחשת ממש כאן, מתחת לאף שלנו.

כשצופים בתיעוד כזה, אי אפשר שלא לתהות ולהציף שתי שאלות קריטיות שחייבות להטריד כל אזרח במדינה. אבל לפני שניגש לשאלות האלה, בואו נתעכב רגע על מה ששומעים שם.

הכאוס של רגע האמת

אם תקשיבו היטב לקולות הבוקעים מהשטח ברגע המעצר או הסיכול, תשמעו בעיקר כאוס. זה לא נשמע כמו תדריך מסודר בקריה. שומעים בליל של מילים קטועות, צעקות, אדרנלין טהור שמתפרץ בשבריר שנייה.

שומעים קולות כמו "אה? הנה!", צעקות לא ברורות בלהט הרגע, מישהו שצועק "עצרו!" (שנשמע לעיתים כמו "עצבו" מרוב מתח), ועד לפקודה החד-משמעית שחותמת את האירוע, כשהכוח משתלט על החשוד: "לא, לא, לא, לא. תביא ידיים".

הבליל הזה, המילים הקטועות, הלחץ הזה – זו המציאות של כוחות הביטחון שלנו בשטח. הם לא עובדים בתנאי מעבדה. הם עובדים בחושך, בלחץ זמן, מול גורמים עוינים שמנסים להערים עליהם. הצעקה "תביא ידיים" היא הרגע שבו הסכנה מנוטרלת זמנית, אבל היא גם הרגע שבו אנחנו, כאזרחים, צריכים להתחיל לשאול שאלות.

שאלה ראשונה: כמה פעמים הם הצליחו?

השאלה הראשונה שקופצת לראש כשרואים סיכול של הברחת שב"חים היא מתמטית ופשוטה, אך מצמררת: כמה פעמים הם הצליחו להבריח ככה שב"חים לתוך שטחי ישראל מבלי שנתפסו?

על כל חוליה שנתפסת, על כל רכב שנעצר, על כל צעקת "תביא ידיים" שאנחנו זוכים לשמוע – כמה עברו בשקט? תעשיית הברחת השב"חים היא תעשייה משומנת, מגלגלת כספים רבים, ויש לה אינטרס מובהק להישאר מתחת לרדאר.

אנחנו חייבים להבין ששב"ח הוא לא רק "פועל שבא לחפש עבודה". מעצם הגדרתו, הוא אדם שבחר לעקוף את מנגנוני הבידוק והביטחון של מדינת ישראל. הוא אדם שאין לנו מושג מי הוא, מה הרקע שלו, ומה הכוונות האמיתיות שלו. כשאנחנו רואים קבוצה כזו נתפסת, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך נראית הסטטיסטיקה הלא-מתועדת. כמה אנשים לא מוכרים מסתובבים כרגע ברחובות שלנו, באתרי הבנייה שלנו, בתוך הערים שלנו?

שאלה שנייה: מה עוד נכנס למדינה?

אבל השאלה השנייה היא זו שבאמת צריכה להדיר שינה מעינינו. נניח לרגע בצד את האנשים עצמם. בואו נדבר על התשתית.

אם תשתית מסוימת – בין אם זה נתיב הליכה נסתר, רכב עם דופן כפולה, או נקודת תורפה בגדר – מסוגלת להבריח בני אדם פנימה, מה עוד חוץ מאנשים הם הכניסו לתוך המדינה?

הלוגיקה פה היא ברזל: מי שיכול להבריח אדם שוקל 80 קילו, יכול באותה קלות להבריח 80 קילו של אמצעי לחימה. הוא יכול להבריח נשק חם, חומרי נפץ, כספי טרור, או סמים. התשתית הפלילית והתשתית החבלנית (פח"ע) חולקות לא פעם את אותם נתיבים ואת אותם מבריחים.

הפרצה קוראת לגנב, ובמזרח התיכון – הפרצה קוראת למחבל. ברגע שיש חור ברשת, אי אפשר לשלוט על מה שעובר דרכו. היום זה שב"ח שמחפש פרנסה, מחר זה מחבל בדרך לפיגוע. התיעודים האלה מוכיחים שהרשת שלנו עדיין מחוררת.

המעבר מהגנה להתקפה תפיסתית

כדי להתמודד עם התופעה הזו, אנחנו חייבים לשנות דיסקט. אי אפשר להתייחס לתופעת השב"חים כאל בעיה כלכלית או משטרתית שולית. זוהי בעיה ביטחונית מהמעלה הראשונה.

ההסברה שלנו, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, חייבת להדגיש שמדינה ריבונית לא יכולה להרשות לעצמה גבולות פרוצים. כשמבקרים את ישראל על נוקשות במחסומים או על בניית גדרות, אנחנו צריכים להראות להם בדיוק את התיעודים האלה. אנחנו צריכים להסביר שכל "תביא ידיים" כזה במעצר של שב"ח, הוא פוטנציאל לסיכול של אסון גדול בהרבה.

שורה תחתונה

התיעודים של הברחות השב"חים הם קריאת השכמה. הם מזכירים לנו שהביטחון שלנו מתחיל בגבולות שלנו. אנחנו מוקירים תודה עמוקה לכוחות הביטחון שפועלים בשטח, בתוך הכאוס, כדי לשים את הידיים על המבריחים. אבל במקביל, אנחנו כאזרחים חייבים לדרוש אפס סובלנות לתופעה הזו. אסור לנו להתרגל לזה. מה דעתכם? האם אנחנו עושים מספיק כדי לאטום את הפרצות האלה?