למעלה מ-700 יום: הרגע שבו הלוחמים יבינו את גודל ההישג

ישנם רגעים בחיים, במיוחד בתקופות סוערות ומאתגרות, שבהם המילים מצליחות לזקק את המהות של כל מה שאנחנו עוברים. לאחרונה נחשפתי לתיעוד כזה – רגע טהור, כן ומרגש עד דמעות, שבו מפקד עומד מול הלוחמים שלו, לוחמי חטיבת גבעתי, ונושא בפניהם דברים שחודרים ישר אל הלב. אלו לא מילים של פקודות מבצעיות או תדריכי יציאה לקרב, אלא מילים של פרספקטיבה. מילים שמחברות בין האבק, הזיעה והסכנה של שדה הקרב, לבין המשמעות הלאומית וההיסטורית העמוקה ביותר של מעשיהם.

במאמר הזה, אני רוצה לקחת אתכם אל תוך המילים הללו. לפרק אותן, להבין את המשמעות שלהן, ולהצטרף לאותה אמירת תודה עמוקה של מפקד ללוחמיו – שהיא בעצם התודה של כולנו.

לעצור את הזמן: להסתכל ימינה ושמאלה

"תמצאו את הרגע הזה, תסתכלו אחד על השני, תסתכלו מי נמצא פה לידכם עוד שנייה וחצי," אומר המפקד ללוחמים.

בלחימה, המבט לרוב מופנה קדימה – אל המטרה, אל האיום, אל המשימה הבאה. אבל כאן, המפקד מבקש מהם לעשות משהו אחר. הוא מבקש מהם להסתכל לצדדים. להסתכל על האחים לנשק שעומדים לצידם. אותם אנשים שחלקו איתם את הפחדים, את הרגעים הקשים ביותר, את חוסר הוודאות, ואת הניצחונות הקטנים והגדולים.

הוא מכין אותם לרגע שאחרי: "ראשון, שני, שלישי זה יגיע. אתם בעזרת השם תהיו בבית." המעבר החד הזה – מהשטח הבנוי והמסוכן של רצועת עזה אל הסלון הביתי, אל השקט של הבית – הוא מעבר שקשה מאוד לתפוס אותו בזמן אמת. המפקד יודע שכאשר הם ישבו בבית, הם יזדקקו לזיכרון הזה של האנשים שעמדו לצידם כדי להבין את גודל המסע שעברו.

למעלה מ-700 יום: המטרה שמעל לכל

ואז מגיע המשפט המצמרר ביותר בדבריו: "ואתם תסתכלו בטלוויזיה ותראו אנשים מחפשים את המשפחות שביקשו, הם לא ראו אותם למעלה מ-700 יום."

המספר הזה – למעלה מ-700 יום – הוא מספר בלתי נתפס. הוא מקפל בתוכו כאב של אומה שלמה, ייסורים של משפחות שחייהן נעצרו, ושל חטופים שנמצאים בחשיכה. המפקד מצייר ללוחמים תמונה עתידית של תקווה: הרגע שבו הם ישבו מול מסך הטלוויזיה, ויראו את האיחוד המיוחל. את הרגע שבו משפחות יחבקו שוב את יקיריהן לאחר תקופה ארוכה כל כך של נתק וסבל.

אבל הוא לא עוצר בתיאור הרגע הזה, אלא מחבר אותו ישירות אליהם: "שישאלו אתכם מי עשה את זה, תדעו עמוק עמוק בלב שזה היה בזכות החבורה הזאת."

זוהי מהות השליחות. הלוחמים האלה, שעייפו מהקרבות, הם לא סתם ברגים במערכת. הם הכוח המניע, הם הידיים והרגליים של האומה, שבזכותם – ובזכות ההקרבה שלהם – יתאפשר הפלא הזה של חזרת החטופים לביתם.

רפיח, ג'באליה וח'אן יונס: מסלול הגבורה

כדי להמחיש את גודל ההישג, המפקד מונה את התחנות בדרך. אלו לא סתם שמות של ערים על המפה; אלו מוקדי הטרור הקשים והמורכבים ביותר ברצועת עזה.

"זו החבורה הזאת שפינתה את רפיח," הוא מזכיר להם. רפיח, מעוז מורכב בגבול הדרומי. "זו החבורה הזאת שפינתה את ג'באליה." ג'באליה, סמל של התנגדות וטרור צפוף. "זו החבורה הזאת שהכריעה את ח'אן יונס." ח'אן יונס, בירת הטרור של דרום הרצועה.

הוא מביט להם בעיניים ואומר: "זה אתם."

קל מאוד, בתוך השגרה השוחקת של הלחימה, לאבד את התמונה הגדולה. לראות רק את המבנה הספציפי, את הרחוב המסוים, את המשימה הנקודתית. המפקד לוקח צעד אחורה ומראה להם את הפסיפס השלם שהם יצרו במו ידיהם. הם פירקו את תשתיות הטרור במקומות הקשים ביותר, והם אלו שהביאו את ההכרעה.

"אתם כמו ילדים שלי": תודת האומה

לקראת סיום דבריו, המפקד מסיר את המחיצות הרשמיות. הדרגות והתפקידים מפנים את מקומם לרגש אנושי עמוק, אבהי כמעט.

"אתם לא מבינים כמה זה מרגש לראות אתכם," הוא אומר להם בקול רועד. "אתם כמו ילדים שלי."

המשפט הזה מייצג לא רק את היחס של המפקד הספציפי הזה ללוחמיו, אלא את היחס של חברה ישראלית שלמה לדור הזה של הלוחמים והלוחמות. דור של אריות, צעירים וצעירות שעזבו הכל – את הלימודים, את הטיולים, את המשפחות, את החיים עצמם – ויצאו להגן על הבית. הם באמת הילדים של כולנו.

הוא חותם את דבריו במשפט שכל אזרח במדינת ישראל צריך להדהד: "בשם עם ישראל אני, אני אומר לכם תודה."

שורה תחתונה

המילים של המפקד ללוחמי גבעתי הן תזכורת עוצמתית לסיבה שבגללה אנחנו נלחמים. הן מחברות בין העפר של ג'באליה וח'אן יונס לבין התקווה הגדולה ביותר שלנו – לראות את החטופים חוזרים הביתה אחרי למעלה מ-700 יום. כשהיום הזה יגיע, וכשנשב כולנו מול מסכי הטלוויזיה ונבכה מהתרגשות, נדע בדיוק למי אנחנו חייבים את הרגע הזה. לחבורה הזאת. ללוחמים וללוחמות שלנו. בשם עם ישראל – תודה לכם.