משטרת המחשבות: כש"דבר אנגלית" הופך לפשע שנאה בבריטניה

משהו הזוי, באמת הזוי, מתרחש בתקופה האחרונה באנגליה. אנחנו מדברים הרבה על תרבות ה"פוליטיקלי קורקט", על הרצון המוגזם לא לפגוע באף אחד ועל איך שהמערב מאבד את הצפון, אבל נדמה שהטרלול הזה של "לא לפגוע ברגשותיהם של זרים" עולה עכשיו רמה.

תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: שוטר, לובש מדים, נציג החוק שאמור להגן על אזרחים מפני אלימות, שוד או פשעים חמורים, מגיע לברר תלונה. ומה התלונה? האם ייתכן שנאמר למישהו המשפט "דבר אנגלית!". כן, קראתם נכון. להגיד למישהו במדינה דוברת אנגלית לדבר אנגלית – עשוי להיחשב כפשע שנאה, במיוחד אם זה מופנה לאדם שאנגלית אינה שפת אמו.

אני רוצה שנעצור רגע וננתח את מה שקורה שם, כי זה הרבה יותר מסתם אנקדוטה משעשעת או מקוממת. זה סימפטום של קריסה תרבותית.

מתי שפה הפכה לנשק?

שפה היא הכלי הבסיסי ביותר שיש לנו כבני אדם כדי לתקשר, להבין אחד את השני ולבנות חברה מתפקדת. כשמהגר או אדם זר מגיע למדינה חדשה, הציפייה הבסיסית ביותר היא שהוא ילמד את השפה המקומית. לא כדי למחוק את הזהות שלו, אלא כדי שהוא יוכל להיות חלק מהמרקם החברתי.

אבל בשיח הנוכחי, שבו הכל נמדד במונחים של "פוגענות" ו"קורבנות", הדרישה הזו הפכה לפשע. כשמישהו אומר "דבר אנגלית", במקום לראות בזה קריאה להשתלבות או אפילו סתם תסכול טבעי של אדם שלא מצליח לתקשר עם נותן שירות או שכן, המערכת רואה בזה אקט של אלימות. המערכת אומרת: "לא היינו כאן, אנחנו לא מבינים את ההקשר, אבל אם מישהו נפגע – זה פשע".

משטרת הרגשות במקום משטרת החוק

החלק המטריד ביותר בסיפור הזה הוא המעורבות המשטרתית. תפקידה של משטרה בחברה דמוקרטית הוא לאכוף את החוק ולשמור על הסדר הציבורי. ברגע שהמשטרה מתחילה לחקור התבטאויות יומיומיות, אנחנו נכנסים לטריטוריה מסוכנת מאוד של משטרת מחשבות.

השוטרים מגיעים לברר אם נאמרו מילים מסוימות, מנסים להבין את הטון, את הכוונה, ואת מידת ההיעלבות של הצד השני. זה אבסורד. המשאבים של רשויות אכיפת החוק מופנים לרדיפה אחרי אזרחים שאולי התבטאו בחוסר נימוס, במקום לטפל בפשיעה אמיתית שמשתוללת ברחובות.

התנגשות הציביליזציות והפחד מהמזרח

יש כאן רובד נוסף. בשיח שעולה מהרחוב באנגליה, אפשר לשמוע את הבלבול. אנשים מנסים להבין את הכללים החדשים. הם אומרים דברים כמו "הגברים היו מגיעים מפה... הוא לא יכול... אז אני לא יכולה שם". יש תחושה של חוסר אונים מול מערכת חוקים בלתי כתובה שמשתנה כל הזמן.

וישנו גם הפחד מאיך שהדברים יתפרשו. ישנו החשש שכל ניסיון לעמוד על התרבות המקומית יתפרש מיד כגזענות. כפי שעולה מהשיח, יש חשש שמישהו "יסתכל על זה כמזרח" – כלומר, שכל אינטראקציה תצבע מיד בצבעים של מאבק בין-תרבותי, בין המערב למזרח, בין המקומי לזר.

הפחד הזה משתק את החברה הבריטית. הוא מונע מאנשים להגיד את האמת הפשוטה: חברה לא יכולה להתקיים בלי מכנה משותף. ושפה היא המכנה המשותף הבסיסי ביותר.

לאן זה הולך מכאן?

מה שקורה באנגליה צריך להדליק נורה אדומה לכולנו. כשהרצון להכיל את האחר גורם לך לבטל את עצמך, אתה לא באמת יוצר חברה סובלנית יותר; אתה פשוט יוצר חברה חלשה יותר, מפוצלת יותר, שבה כולם מפחדים לדבר.

היום זה "דבר אנגלית" שנחשב לפשע שנאה. מחר זו תהיה כל ביקורת על מנהגים זרים, ובהמשך – עצם הקיום של תרבות לאומית ייחשב לפגיעה ברגשות. אנחנו כבר רואים את הניצנים של זה במקומות רבים בעולם המערבי.

שורה תחתונה

הסובלנות המערבית הופכת אט-אט לנשק שמופנה נגד המערב עצמו. כששוטר באנגליה נשלח לחקור אזרח בגלל שאמר "דבר אנגלית", אנחנו מבינים שהגבול בין נימוס לבין טירוף מערכות נחצה מזמן. חברה חפצת חיים חייבת לדעת לעמוד על שלה, לדרוש השתלבות, ולא להתנצל על הרצון לשמור על התרבות והשפה שלה. כי אם אסור לנו אפילו לבקש שנדבר באותה שפה – איך נוכל אי פעם להבין אחד את השני?