המלכודת הפסיכולוגית: למה המונח "אנטי-ציונות" מסוכן לנו?

היי כולם, אריאל פה. היום אני רוצה לדבר איתכם על נושא קריטי, על הסיבה שבגללה אנחנו נוחלים לא פעם תבוסות בחזית ההסברה הפרו-ישראלית. אני מאמין שמי שלא מכיר את המושגים לעומק, לא מבין את המלכודות הפסיכולוגיות שהאויבים שלנו מציבים לנו. היום נדבר על אחד המושגים הכי נפוצים, שרבים מאיתנו לא יודעים איך הוא משרת את מי שרוצה להחריב את מדינת ישראל. המושג הזה הוא "ציונות", או ליתר דיוק – ההגדרה העצמית שלנו כ"ציונים" אל מול ה"אנטי-ציונים".

בבקשה, תישארו איתי רגע לפני שאתם כועסים. אני לא אומר שאתם לא צריכים להיות גאים בציונות שלכם. אבל אני כן חושב שבוויכוח ההסברתי, אולי אתם לא צריכים להציג את עצמכם כ"ציונים". גם אם אתם הלוחמים הכי גדולים למען ישראל, ההגדרה הזו עלולה להכשיל אתכם, ואני אסביר מיד למה.

המלכודת של המונח "ציונות"

הציונות היא בעצם התנועה הלאומית של העם היהודי, התנועה ששאפה להקים בית לאומי בארץ ישראל. אבל כאן בדיוק טמונה המלכודת כשאנחנו משתמשים במונח הזה היום, בשיח הבינלאומי.

כשאנחנו נכנסים לספקטרום של דיון שבו צד אחד אומר "אני ציוני" והצד השני אומר "אני אנטי-ציוני", אנחנו בעצם מסכימים לנהל דיון על האם מדינת ישראל צריכה או לא צריכה להתקיים. אנחנו לוקחים עובדה מוגמרת, מדינה חיה ונושמת, והופכים אותה בחזרה לרעיון תיאורטי שנתון למשא ומתן או לוויכוח פילוסופי.

ישראל היא עובדה, לא רעיון תיאורטי

מדינת ישראל קיימת כבר 76 שנה. היא לא פרויקט עתידי, היא לא תוכנית מגירה, והיא לא רעיון מופשט. היא מדינה ריבונית, עם מיליוני אזרחים, כלכלה, תרבות, וחיים שלמים.

כדי להבין עד כמה הדיון הזה אבסורדי, בואו נשתמש באנלוגיה. תארו לעצמכם דיון על הפלות (אבורציה). דיון על הפלה עוסק בשאלה האם לאפשר לעובר להיוולד. אבל מה קורה כשמדובר באדם שכבר נולד, חי ונושם במשך 76 שנים? איזה אדם שפוי ינהל דיון על "הפלה" של אדם בן 76?

זה בדיוק מה שעושים לנו. כשאנחנו מסכימים לדבר במונחים של "ציונות" מול "אנטי-ציונות", אנחנו בעצם מדברים על האם מדינת ישראל הייתה צריכה להיוולד, או האם יש לה זכות להמשיך להתקיים. ברגע שאנחנו מאשרים את הטרמינולוגיה הזו, אנחנו נותנים לגיטימציה לדיון על עצם קיומנו.

"אנטי-ציונות": מונח מכובס להשמדה

אנחנו חייבים להבין משהו עמוק על המונח "אנטי-ציונות". זהו מונח מתקתק, מכובס, שעטוף באצטלה של ביקורת פוליטית אקדמית ולגיטימית. אבל בפועל, המשמעות האמיתית והיחידה שלו היא השמדת מדינת ישראל.

אדם שחושב שמדינת ישראל לא צריכה להתקיים היום, הוא לא מבקר פוליטי – הוא אדם שקורא להשמדתם של מיליוני אנשים, להחרבתה של מדינה שלמה. הם לא רק מגיעים עם דעות שונות, הם מגיעים עם כוונה להרוס.

ישראל היא עובדה. היא פה. אם האויבים שלנו רוצים להשמיד אותה, אם הם רוצים לחסל את כל היהודים שחיים בה – שיגידו את זה במפורש. שיגידו את זה בבירור, בלי להסתתר. אל תתחבאו מאחורי המונח "אני אנטי-ציוני" כדי להישמע נאורים ומתקדמים בקמפוסים בארצות הברית או באירופה.

לעבור להסברה התקפית: לשנות את הטרמינולוגיה

כאן נכנסת לתמונה ההסברה ההתקפית. אנחנו, כמסבירים ישראלים, כתומכי ישראל וכמי שאוהבים את המדינה הזו, לא צריכים לקבל את המונחים "ציוני" או "אנטי-ציוני" במהלך ויכוח על זכותנו לחיות.

כל פעם שאנחנו משתמשים במונח הזה בוויכוח מול שונאי ישראל, אנחנו בעצם נכנעים לטרמינולוגיה שלהם. אנחנו בעצם מאשרים בעקיפין שהשאלה "האם ישראל צריכה להתקיים" היא שאלה לגיטימית לדיון.

אנחנו צריכים להכריח אותם להוריד את המסכות. כשמישהו אומר לכם "אני לא אנטישמי, אני רק אנטי-ציוני", אל תתחילו להגן על הציונות כרעיון היסטורי. במקום זאת, תענו לו: "אה, אז אתה פשוט תומך בהשמדתה של מדינה קיימת על מיליוני תושביה. תגיד את זה ככה, אל תסתתר מאחורי מילים יפות".

השורה התחתונה

הגיע הזמן שנפסיק לשחק לידיים שלהם. אל תתנו להם לגרור אתכם לדיונים תיאורטיים על תנועות לאומיות מלפני מאה שנה, כשמה שהם באמת רוצים זה למחוק אותנו מהמפה היום. אנחנו ישראלים, אנחנו פרו-ישראלים, ואנחנו מגנים על הבית שלנו – שהוא עובדה קיימת, חיה ונושמת.

תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם נכנסים לוויכוח, ותמיד תזכרו: מי ששולט בטרמינולוגיה, שולט במערכה.