המלכודת ההסברתית: למה אנחנו חייבים להפסיק להגיב ולהתחיל ליצור

אני מודה שהתלבטתי ארוכות האם לעשות סרטון או לכתוב על הסרט של "נאזה" – אותו סרט שמכפיש את חיילי צה״ל. הסיבה להתלבטות שלי לא נבעה מכך שאין לי מה לומר. תכף תראו שיש לי הרבה מה לומר, ואני רוצה להאיר כאן נקודות מבט שאולי טרם שמעתם על הסיפור הזה. ההתלבטות נבעה מתוך היכרות עמוקה עם עולם ההסברה: יש את האירוע עצמו, ויש את מה שקורה אחריו. ומה שקורה אחר כך יכול לשפוך המון דלק על המדורה של האירוע המקורי.

זה בדיוק מה שאנחנו רואים עכשיו. האירוע עצמו הוא פיגוע הסברתי. אבל מה אנחנו, כישראלים, עושים? אנחנו מגדילים את הלהבות מתחת לאירוע הזה. אנחנו גורמים לכל ישראלי להיות סקרן לגבי הסרט, וגרוע מכך – אנחנו גורמים להמוני אנשים ברחבי העולם לרצות לראות אותו. שימו לב איך הפיד שלכם פתאום מלא באזכורים לסרט הזה. בעולם השיווק יש ביטוי שאומר שאין דבר כזה "שיווק שלילי". גם כשמדברים רעות על משהו, זה מעורר סקרנות. אנשים רוצים ללכת ולבדוק על מה המהומה.

למרות הכל, החלטתי בכל זאת לדבר על זה, כי אני חושב שהנושא הוא קריטי. במיוחד מנקודת המבט ההסברתית, חשוב שתבינו מה באמת קורה כאן מתחת לפני השטח.

הסרט הוא לא האירוע – עלילת דם נגד השכן ממול

הסרט עצמו, ההתעסקות האובססיבית בעדויות – האם הן אמיתיות או לא, העובדה שדובר צה״ל הוציא הכחשה גורפת והבהיר שמדובר בשקר מוחלט – כל זה הוא לא האירוע המרכזי.

אנחנו, כישראלים, יודעים היטב מה זה הצבא שלנו. אנחנו יודעים מי זה העם שלנו. רובנו המוחלט שירת בצבא, מכיר את הערכים מקרוב, ומכיר את האנשים. כשהם מעלילים עלילות על חיילי צה״ל, הם בעצם מעלילים על הבן של השכנה ממול. הם מעלילים על העובד בסופר, על אחינו, על גיסתנו. על האנשים שמקיפים אותנו ביומיום. אותנו אי אפשר לסבן עם עלילות דם על הצבא הישראלי.

נכון, בכל מערכת יכולים להיות תפוחים רקובים. נכון שיכולות להיות חריגות מפקודות. אבל אלו החריגים שמעידים על הכלל. והכלל שלנו הוא שמדובר באנשים טובים, אזרחים רגילים – עורכי דין, אינסטלטורים, נהגי מוניות – שעוזבים הכל ומתגייסים למילואים. אף חייל בצה״ל לא קם בבוקר, כמו הנאצים בזמנו, ושואל את עצמו איך הוא משמיד עם.

אבל אחרי שהוצאנו את זה מהמערכת, אנחנו חייבים להבין: העולם לא יודע את זה. העולם לא חי איתנו, הוא ניזון ממה שהוא רואה מבחוץ. לכן, סרט כזה בוודאי שיעשה רעש.

תזמון מחושב מראש: למה דווקא עכשיו?

מה שאני רוצה שתשימו לב אליו הוא עד כמה מדובר באסטרטגיה מתוכננת היטב. יוצרי הסרט הזה, שזכו רק לפני שנה וקצת בפרס האוסקר על פרויקט דומה שהכפיש את ישראל, המשיכו מיד לפרויקט הבא. ואם אתם חושבים שזה מסתיים כאן – טעות בידיכם. צריך להמשיך לעקוב אחריהם ולראות מה הפרויקט הבא שהם רוקחים.

הסרט הזה לא נוצר בחלל ריק. הוא ממומן על ידי גופים כמו "הגארדיאן" ו-JW Films. יש ארגונים שלמים שמממנים את החבר'ה האלה ותומכים בהם כדי שהתוכן הזה ייצא לאור – אותם ארגונים שתומכים בעמותות שמכפישות את ישראל ברחבי העולם. זה אירוע מתוזמן.

אבל תראו כמה זה חכם. תשאלו את עצמכם: למה עכשיו? הרי השקת סרט יכולה לקרות בעוד חודש, או לפני חודש. מה יש בתאריכים האלה?

ההקרנה של הסרט בוונציה התרחשה בסמוך לשני אירועים משמעותיים שידענו עליהם מראש:

1. השקת העונה החמישית של פאודה בנטפליקס: פאודה היא אחד הכלים ההסברתיים הכי טובים שיש לנו בעולם. העולם שרוף על הסדרה הזאת. אבל ברגע שמשיקים אותה, ובמקביל יוצא הסרט של נאזה, נוצר אפקט של "דילול". זה פוגע בכמות הצפיות ובתשומת הלב שפאודה הייתה אמורה לקבל.
2. אסון התאומים (11 בספטמבר): ההקרנה בוונציה נערכה ב-10 וב-11 בספטמבר. ביום שבו כל העיניים היו אמורות להיות נשואות לזיכרון הפיגוע האסלאמיסטי הגדול ביותר על אדמת ארה״ב, פתאום הקשב מוסט לסרט הזה.

וזה לא נגמר שם. בסוף החודש תתקיים ההקרנה הרשמית של הסרט בארצות הברית. מתי בדיוק? ימים ספורים לפני יום השנה לשבעה באוקטובר. המשמעות היא שהאירועים לציון השבעה באוקטובר בארה״ב יהיו מהולים בשיח תקשורתי וברשתות החברתיות על הסרט הזה. הכאב שלנו יקבל הרבה פחות תשומת לב. שום דבר לא קורה במקרה.

מלכודת ההשתקה: איפה אנחנו שוגים?

כמו ברעידת אדמה, גם כאן יש רעידות משנה. התגובה הישראלית לא משפרת את המצב, היא רק מחריפה אותו. ישראלים רבים זועמים ואומרים: "הבוגדים והשפלים האלה, צריך לשלול להם את האזרחות!". ברמה הפנימית זה אולי מחזק אותנו, כי אנחנו יודעים את האמת.

אבל תעצרו רגע ותסתכלו דרך העיניים של העולם. העולם ניזון משקרים. כשהוא רואה שאנחנו מנסים לשלול אזרחות מיוצרי סרט, הוא מפרש את זה כניסיון השתקה. אנחנו חייבים להיות לא רק צודקים, אלא גם חכמים. אם נשלול להם את האזרחות, זה ייראה כאילו יש לנו מה להסתיר. אנחנו לא צריכים להשתיק אותם – שיגידו מה שהם רוצים, אבל שיוכיחו שזו אמת. הם לא יצליחו.

הוואקום ההסברתי: איפה ההוליווד שלנו?

התפקיד האמיתי שלנו עכשיו הוא לשים לב לוואקום העצום שקיים סביבנו. כל האירוע הזה קרה בוואקום.

איפה הסרטים שלנו? איפה הסרטים הישראלים או ההוליוודיים שיספרו את הסיפור של מדינת ישראל? איפה הסרטים שיספרו את הזוועות והגבורה של השבעה באוקטובר? את סיפור המלחמה של השנים האחרונות? איפה הסרט שיספר את סיפור חייו ומותו של הגיבור ארנון זמורה, השם יקום דמו? איפה הסרטים שיציגו את הדילמות הבלתי אפשריות של המפקדים שלנו בשטח, או את מאמצי הסיוע ההומניטרי שאנחנו מספקים?

איפה אנחנו כמדינת ישראל בזירה הזו? זה מה שבאמת מעצבן אותי. אנחנו פשוט לא נמצאים במגרש. יש שם ואקום תרבותי והסברתי ענק, ומי שממלא אותו הוא כל פושטק שרוצה להתעשר ולצבור הון פוליטי על חשבון מדינת ישראל.

השורה התחתונה

הגיע הזמן שמדינת ישראל תפסיק להיות ריאקטיבית. אנחנו לא יכולים רק להגיב אחרי שדברים קורים. להיות חכמים פירושו להיות פרו-אקטיביים – לחשוב ברמה ההתקפית. אנחנו צריכים ליצור את הסרטים האלה בעצמנו. אנחנו צריכים להביא את הצד שלנו בסיפור, שאף אחד בעולם לא שומע, ולעשות את זה בצורה חכמה, קולנועית, עם שחקנים ואקשן הוליוודי.

כמו שאתם רואים, זה עובד לצד השני. הפקות כאלה עובדות פי אלף יותר מכל נאום של ביבי באו״ם. הגיע הזמן שנתעורר וניקח שליטה על הנרטיב שלנו.