המיתוס של הנכבה: האמת מאחורי המושג ששינה את המזרח התיכון

שלום לכולם, כאן אריאל. היום אנחנו הולכים לצלול עמוק לתוך אחד המושגים הטעונים, הנפיצים והמדוברים ביותר בשיח על המזרח התיכון: "הנכבה".

אם תקשיבו לשיח ברשתות החברתיות, בהפגנות בקמפוסים או בתקשורת העולמית, תחשבו שהמושג הזה היה קיים מאז ומתמיד, ושהוא מתאר אירוע היסטורי חד-ממדי של קורבנות מוחלטת. אבל המציאות, כמו תמיד, מורכבת הרבה יותר. כדי להבין באמת את המושג הזה, אנחנו צריכים לחזור אחורה בזמן. המושג "נכבה" כספרה פוליטית או כנרטיב מגובש, לא נולד בשנת 1917 עם הצהרת בלפור. הוא גם לא נולד ב-1936 במהלך המרד הערבי הגדול, וגם לא עם תחילת המנדט הבריטי.

המושג הזה נטבע בשנת 1948. ומי שטבע אותו לא היה מנהיג פלסטיני. למעשה, הוא אפילו לא היה פלסטיני. הוא היה אקדמאי סורי בשם קונסטנטין זורייק, שטבע את המונח בספר קצר בן 88 עמודים שנקרא "מענא אל-נכבה" (משמעות האסון). בואו נפרק את מה שזורייק באמת כתב שם, ואיך המילים שלו עברו מניפולציה שהשפיעה על המזרח התיכון עד לעצם היום הזה.

קונסטנטין זורייק והולדת המושג

כאמור, קונסטנטין זורייק היה אינטלקטואל סורי. הוא לא היה פלסטיני, אלא הוגה דעות שצפה באירועי 1948 מבחוץ, מתוך ניסיון לנתח את המפלה הערבית. כמו אינטלקטואלים רבים בני תקופתו, הוא ראה בציונות פרויקט אימפריאליסטי. הוא תיאר את הציונות כאיום המסוכן ביותר באזור, פרויקט שמטרתו להחליף עם אחד בעם אחר. נשמע מוכר? הטיעונים שאנחנו שומעים היום ברחובות לונדון וניו יורק התחילו ממש שם, בספרו של זורייק.

אבל כאן מגיע החלק המעניין, החלק שאף אחד מהמפגינים היום לא טורח לקרוא. זורייק טען שהאיום הציוני הוא לא רק בגלל הטנקים, החיילים או כלי הנשק של היהודים. הנקודה של זורייק הייתה הרבה יותר חדה ונוקבת כלפי פנים, כלפי העולם הערבי עצמו.

המראה שזורייק הציב מול העולם הערבי

זורייק הסתכל על המציאות נכוחה והצביע על פער עמוק: היהודים קיבלו ואימצו את המודרניזציה, בעוד שהערבים לא. הוא תיאר את העולם הערבי של אותה תקופה כעולם מפוצל, חרד, שבטי ומפגר מבחינה התפתחותית.

עבור זורייק, ה"נכבה" לא הייתה רק תבוסה צבאית; היא הייתה קריאת השכמה. הוא ראה צורך דחוף בכך שהערבים יתחדשו, יתפתחו ויאמצו את המודרנה, כדי שיוכלו להתמודד מול ישראל. זה היה ניסיון של אינטלקטואל לעורר את העולם הערבי מתרדמתו, להכריח אותו להסתכל במראה, לקחת אחריות על מצבו ולעבור תהליך של התפתחות וקידמה.

מביקורת פנימית למכונת תעמולה

אבל תראו מה קרה בהמשך. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, המושג "נכבה" הפסיק להיות קריאה לחשבון נפש ופיתוח עצמי. הוא הפך לכפתור פרופגנדה.

ההנהגה הערבית והפלסטינית לקחה את המושג האקדמי של זורייק, רוקנה אותו מתוכן הביקורת העצמית, והפכה אותו לנשק. במקום להשתמש ב"נכבה" כזרז למודרניזציה, הם הפכו אותה לסמל של קורבנות נצחית. הם לקחו את המסמך של זורייק ויצרו ממנו נרטיב של טראומה תמידית, שבה ישראל היא האשמה הבלעדית בכל תחלואי העולם הערבי.

זהו, כפי שהם אוהבים לקרוא לזה, "כפתר פרופגנדה". וכך, במשך 75 שנים, העולם הערבי טיפח את הנרטיב הזה. במקום להתפתח, הם גידלו דורות על גבי דורות של אנשים שחיים בתחושת קורבנות, שמטפחים את הכעס והטינה עד לעצם היום הזה. כל מה שנשאר להם הוא להתחרות על תואר הקורבן הגדול ביותר.

המיתוס מול המציאות: הנכבה אינה שואה

עם השנים, התעמולה הזו הלכה והקצינה. התחלנו לראות ניסיונות להשוות את הנכבה לאירועים המחרידים ביותר בהיסטוריה האנושית. אבל בואו נעשה סדר בעובדות: הנכבה לא הייתה שואה. היא לא הייתה רצח עם (ג'נוסייד).

מלחמת 1948 הייתה מלחמה שהעולם הערבי פתח בה במטרה מוצהרת להשמיד את היישוב היהודי. התוצאה של המלחמה הזו — הפליטות והאובדן — היא תוצאה טראגית של סכסוך מזוין, אבל היא בשום אופן לא תוכנית השמדה שיטתית כפי שהייתה השואה. הניסיון לצייר את הנכבה במונחים של שואה הוא עיוות היסטורי שנועד לפרוט על מיתרי הרגש של המערב, תוך התעלמות מוחלטת מההקשר ההיסטורי ומהעובדה שהערבים הם אלו שסירבו לתוכנית החלוקה ובחרו במלחמה.

שורה תחתונה

היום, המצב של העולם הערבי, ובפרט של הפלסטינים, עדיין מושפע עמוקות מאותו נרטיב. במקום לקרוא את 88 העמודים של קונסטנטין זורייק ולהבין את הצורך בבנייה, בפיתוח ובמודרניזציה, הם בחרו להיאחז במושג ה"נכבה" כתירוץ לקיפאון.

הם ממשיכים לשחזר את שנת 1948 שנה אחר שנה, כאילו הזמן עצר מלכת. אבל אנחנו כבר לא ב-1948. אנחנו בשנת 2025. כל עוד הנרטיב הפלסטיני ימשיך להיות תקוע ב-1948, ימשיך לטפח קורבנות ולהאשים את ישראל בכל בעיותיו במקום להסתכל פנימה — יהיה קשה מאוד לראות עתיד של שגשוג וצמיחה באזור שלנו. ההיסטוריה צריכה להילמד כדי שלא נחזור על טעויות העבר, לא כדי שנחיה בתוכה לנצח.