כשהנשיא רק רוצה להיות "דון": מנהיגות, חברות וכבוד למוסד

שלום חברים, כאן אריאל.

מי שעוקב אחריי יודע שהערוץ הזה מוקדש בדרך כלל לנושאים הרי גורל: הסברה התקפית, התמודדות עם אנטישמיות, ניתוח של שיח ציבורי, והחיבור העמוק שלנו למורשת ולתנ"ך. אנחנו חיים בתקופה אינטנסיבית, תקופה שבה כל מילה נשקלת, וכל סרטון נועד להדוף שקרים או לחזק את הרוח של עם ישראל.

אבל לפעמים, רק לפעמים, אנחנו חייבים לקחת צעד אחד אחורה. להקליל קצת את האווירה. לקחת נשימה עמוקה מכל החדשות והמאבקים, ולהסתכל על העולם מזווית קצת יותר מחויכת.

היום אני רוצה לשתף אתכם בקטע שהוא לא התוכן הרגיל שלי, אבל יש בו קסם מסוים. זה קטע שמראה לנו שגם נשיא ארצות הברית, האדם שמחזיק בתפקיד אולי העוצמתי ביותר בעולם המערבי, הוא בסופו של דבר "כולה בנאדם". אדם שעדיין רוצה, עמוק בפנים, להיות אחד מהחבר'ה. דרך אנקדוטה קטנה ומשעשעת של דונלד טראמפ, אנחנו מקבלים הצצה לדינמיקה האנושית שמאחורי התארים המפוצצים, וגם שיעור קטן על מה שנקרא "כבוד למוסד".

35 שנות חברות מול תואר אחד

בסרטון המדובר, טראמפ משתף בסיפור אישי על חבר ותיק שלו מניו יורק. הוא קורא לו ריצ'רד. מדובר בחברות ארוכת שנים, 35 שנה של היכרות קרובה. תחשבו על החברים הכי טובים שלכם מהצבא, מהלימודים או מהשכונה. אנשים שמכירים אתכם לפני שהייתם מנהלים, לפני שהייתם הורים, לפני שהיו לכם תארים.

במשך שלושה וחצי עשורים, הדינמיקה ביניהם הייתה פשוטה וטבעית. "היי דון, איך הולך?", "היי דוני, אני אוהב אותך דוני". שיחות רגילות של חברים בניו יורק.

ואז, הכול משתנה. "דוני" נבחר לנשיאות ארצות הברית.

פתאום, החבר הוותיק ריצ'רד מרים טלפון, והטון משתנה לחלוטין. "מר פרזידנט, איך אתה, סר? איך אתה?". טראמפ, שרגיל לאותה חברות ניו-יורקית לא רשמית, מנסה להחזיר את הגלגל לאחור. הוא אומר לו: "ריצ'רד, תירגע. קרא לי דונלד. קרא לי דון, כמו שתמיד קראת לי". ריצ'רד מסכים. "אוקיי, אוקיי דון, אוקיי".

אבל ההרגל, או יותר נכון – יראת הכבוד, חזקים מהכול. טראמפ מספר ששתי דקות לאחר מכן, ריצ'רד שוב פונה אליו בתואר הרשמי: "מר פרזידנט".

המשא של התואר והרצון להישאר אנושי

יש משהו מאוד נוגע ללב בסיפור הזה, למרות שהוא מסופר בנימה קומית. כשאדם מטפס לפסגה, במיוחד לפסגה פוליטית כה רמה, הוא מאבד משהו מהפרטיות שלו וממערכות היחסים הפשוטות שלו. הוא הופך מסובייקט פרטי לאובייקט ציבורי. הוא הופך לסמל.

טראמפ, בסיפור הזה, מבטא רצון אנושי מאוד בסיסי: לא להשתנות בעיני האנשים שמכירים אותו באמת. הוא לא רוצה שהחברות בת ה-35 שנה תהפוך למשהו רשמי ומרוחק. הוא רוצה להישאר "דון". הוא רוצה את השיחות הרגילות, בלי גינוני הטקס, בלי ה"סר" ובלי ה"אדוני הנשיא".

זו תזכורת מצוינת עבורנו, כשאנחנו מסתכלים על מנהיגים – בין אם זה בארצות הברית, בישראל או בכל מקום אחר. אנחנו נוטים לראות בהם דמויות כמעט מיתולוגיות, לטוב ולרע. אנחנו שופטים אותם על כל מילה, מנתחים כל תנועת גוף, ושוכחים שמתחת לחליפה ולפודיום, עומד בן אדם שיש לו חברים מהעבר, שיש לו כינויי חיבה, ושלפעמים פשוט מתגעגע לשיחה רגילה בגובה העיניים.

כבוד לתפקיד: לא מדובר באדם, אלא במוסד

אבל הפאנץ' של הסיפור הזה הוא מה שבאמת מעניין. אחרי שטראמפ מבין שריצ'רד לא מסוגל לחזור לקרוא לו "דון", הוא מגיע לתובנה מעניינת. הוא אומר: "אבל אולי זה טוב. זה נקרא כבוד לתפקיד (Respect of the office). אולי זה טוב".

המשפט הזה מקפל בתוכו תפיסה שלמה של ניהול מדינה ומנהיגות. ריצ'רד לא קורא לו "אדוני הנשיא" כי הוא פתאום מפחד ממנו, או כי טראמפ השתנה כאדם. הוא קורא לו כך כי הוא מבין שטראמפ כרגע מגלם משהו שגדול משניהם. הוא מגלם את מוסד הנשיאות של ארצות הברית.

הכבוד הזה למוסד הוא קריטי לקיומה של חברה דמוקרטית מתוקנת. אנחנו יכולים להסכים או לא להסכים עם האדם שיושב בכיסא. אנחנו יכולים לבקר אותו, להתווכח איתו, ואפילו להפגין נגדו. אבל יש חשיבות עצומה לשמירה על כבוד המוסד עצמו. כבוד לכיסא, כבוד לתפקיד.

בישראל, שהיא חברה מאוד לא רשמית (חברה שבה כולם קוראים לכולם "אחי", ושבה אפשר לראות שרים עומדים בתור לפלאפל), המושג של "כבוד לתפקיד" לפעמים הולך לאיבוד. אנחנו כל כך קרובים זה לזה, כל כך משפחתיים, שלפעמים אנחנו שוכחים את החשיבות של הממלכתיות. הסיפור של טראמפ מזכיר לנו שגם בחברות של 35 שנה, יש רגעים שבהם צריך להרכין ראש בפני המוסד שהאדם מייצג.

למה אנחנו צריכים את ההפוגות האלה?

אז למה בחרתי להעלות את זה? למה דווקא עכשיו, כשאנחנו עסוקים במלחמה על התודעה, בהסברה, ובמאבקים קיומיים?

כי אי אפשר להיות במתח 100% מהזמן. חוסן לאומי לא נמדד רק ביכולת שלנו להילחם ולהסביר, אלא גם ביכולת שלנו לשמור על שפיות, על הומור, ועל פרופורציות. לראות מנהיג עולמי מספר בדיחה על עצמו ועל החברים שלו, עוזר לנו לפרוק קצת מתח. זה מזכיר לנו שהחיים ממשיכים, שיש בהם גם רגעים של צחוק ושל אנושיות פשוטה.

ההסברה הכי טובה היא לפעמים פשוט להיות בני אדם. להראות שאנחנו יודעים לצחוק, שאנחנו מעריכים חברות אמת, ושאנחנו מבינים את המורכבות של החיים.

שורה תחתונה

מאחורי כל תואר נוצץ וכל תפקיד היסטורי, מסתתרים אנשים עם חברי ילדות וכינויי חיבה. הסיפור של טראמפ וריצ'רד הוא תזכורת מקסימה לכך שלפעמים מנהיג רק רוצה להיות "דון", אבל גם שיעור חשוב על כך שכבוד למוסדות שלנו הוא זה ששומר על החברה שלנו יציבה. ובינתיים? לא יזיק לנו לחייך קצת בין קרב הסברה אחד למשנהו. עם ישראל חי!