פרשת טאקר קרלסון: למה אנחנו תמיד בהגנה במקום בהתקפה?

פרשת טאקר קרלסון לא מפסיקה לייצר כותרות, והיא מספקת לנו הצצה מושלמת לבעיה עמוקה הרבה יותר מאיש תקשורת כזה או אחר. אני רוצה להתעכב על סרטון נוסף שלו, שבו הוא מספר מה קרה לקראת ההגעה שלו לישראל, ולשאול שאלה אחת פשוטה: למה אנחנו תמיד, אבל תמיד, עסוקים בהגנה ולא בהתקפה?

העלילה בנתב״ג: כשהשקר פוגש את מצלמת האבטחה

קרלסון היה כאן בישראל למשך כמה שעות בודדות בשדה התעופה. הוא הספיק לראיין את מייק האקבי, וכבר בדרכו החוצה, לא בזבז רגע והתחיל להעליל עלינו עלילות. הוא טען שעכבו אותו בשדה ולקחו לו את הדרכון. סיפור דרמטי, נכון?

אבל אז השתחררו הסרטונים ממצלמות האבטחה. המציאות, כפי שראו כולם, הייתה שונה לחלוטין: לא היה ולא נברא. לא רק שלא עכבו אותו בצורה עוינת, הוא אפילו עמד שם והצטלם סלפי בחיוך עם הבחור שבאופן אישי בדק לו את הדרכון ושאל אותו שאלות שגרתיות.

מכונת הרעל: מתיאוריות קונספירציה ועד "המדינה האלימה בעולם"

לפני שאנחנו מדברים על הפתרון, חשוב להבין מול מי אנחנו עומדים. קרלסון הוא אדם שבאופן שיטתי מעליל עלינו עלילות. באותו סרטון ממש, הוא קורא לישראל "המדינה האלימה ביותר בעולם".

איך הוא מצדיק את התואר המופרך הזה? הוא משתמש בעובדה שיש לנו את אחוז האוכלוסייה הגבוה ביותר שמתגייס לצבא ומחזיק נשק כדי להגן על עצמו, או בעובדה שאנחנו נאלצים לתקוף ולהגן על עצמנו בשבע חזיתות שונות.

הוא לא עוצר שם. הוא ממשיך להדהד תיאוריות קונספירציה, מזכיר את תקרית ה-USS Liberty (ספינת הביון האמריקאית), נשען על דיווחים מגופים כמו "האינטרספט", ומעלה טענות הזויות על כך שהמודיעין הישראלי, כביכול, עוקב אחריו במרחב האווירי או חודר לפרטיות שלו.

השקרים שלו לא מפתיעים. זה התפקיד שלו. הוא כנראה ממומן על ידי גורמים כמו קטאר, ויש לו קהל יעד ברור של אנשים ששונאים אותנו ואנטישמים שרק מחכים לתוכן הזה.

למה אנחנו תמיד תגובתיים?

כאן אנחנו מגיעים לנקודה הכואבת באמת. הייתה איזושהי מצלמת אבטחה מסכנה בשדה התעופה שצילמה את השקר שלו, ובזכותה יכולנו להפריך את העלילה. אבל בואו נהיה כנים: השקר שלו מגיע להרבה יותר אנשים מאשר האמת שמשתחררת אחר כך בטוויטר או בתקשורת הישראלית.

למה אנחנו כל הזמן תגובתיים? למה אנחנו תמיד נמצאים בעמדת התגוננות? למה אנחנו אף פעם לא בהתקפה?

אנחנו יודעים מי האיש. אנחנו יודעים מה האג'נדה שלו. למה אנחנו לא נערכים לזה שהוא יגיע?

המעבר להסברה התקפית

מדינת ישראל יכולה ואמורה לצפות מהלכים מהסוג הזה. הגעה של אדם שידוע כשונא ומעליל עלינו בכל הזדמנות, לא צריכה לתפוס אותנו לא מוכנים.

למה שלא תהיה ועדה ייעודית – אולי של משרד החוץ, אולי של משרד הפנים – שמקבלת התרעה על הגעתו? ועדה שיודעת בדיוק מה הולך לקרות ונערכת מראש להפריך את השקרים שלו עוד לפני שהם נולדים.

למה שלא יהיה צוות צילום מטעמנו שיתעד את מה שהוא עושה בישראל מרגע שהוא נוחת? אנחנו לא צריכים להמציא עליו דברים כמו שהוא ממציא עלינו. אנחנו פשוט צריכים לחשוף את האמת. לחשוף את הדברים שהוא אומר, להאיר זרקור על השקרים שלו בזמן אמת, ולפגוע באמינות שלו לפני שהוא מספיק להפיץ את הרעל.

אני לא אומר את זה כדי להתגרות, חלילה. אני אומר את זה כי זו הדרך היחידה להתמודד במגרש המשחקים התקשורתי של היום. אנחנו חייבים להפסיק להיות אלה שרודפים אחרי השקר עם דלי של מים, ולהתחיל להיות אלה שמכבים את הגפרור לפני שהוא מוצת.

שורה תחתונה

פרשת טאקר קרלסון היא לא רק אנקדוטה על עיתונאי ששיקר בשדה התעופה. היא תמרור אזהרה למערך ההסברה שלנו. הגיע הזמן שנפסיק לחכות למצלמות אבטחה מקריות שיצילו אותנו, ונתחיל ליישם הסברה התקפית, פרו-אקטיבית ויוזמת. רק ככה מנצחים במלחמה על התודעה.