האשמת הקורבן האולטימטיבית: מה היהודים עשו שזה מגיע להם?

חבר'ה, בואו נדבר רגע על סיבה ותוצאה. אחת הטקטיקות הכי בסיסיות, והכי מתסכלות, שמשתמשים בהן נגדנו בזירה הבינלאומית היא הניסיון המעוות להפוך כל תוצאה לסיבה. הרי אם חווינו מתקפה ברברית, אכזרית ותת-אנושית בשבעה באוקטובר, אז המסקנה של לא מעט אנשים בעולם היא שאנחנו, ישראל, כנראה עשינו משהו שגרם לזה. משהו שבגללו "זה מגיע לנו".

אבל מה קורה כשיש אירועים היסטוריים מובהקים שפשוט לא מסתדרים עם הנרטיב הזה? האם הצגת העובדות גורמת לאנשים להבין שמדובר ביוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, או שמא אירועים כאלו יכולים באמת לגרום למישהו לפקפק בעמדותיו המקובעות?

מציאות מקבילה: לונדון, השמונה באוקטובר

כדי להבין את עומק הבעיה, אני רוצה לחזור איתכם לסרטון קצר שרץ ברשתות מתוך הפגנה פרו-פלסטינית גדולה בלונדון. כשצופים בסרטון הזה, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא פשוט להקשיב. תנסו לשמוע איך הקהל מריע. מעבר לצעקות הרגילות והמוכרות של "פרי פלסטיין", יש שם משהו אחר באוויר. הם מריעים בשמחה. יש שם אקסטזה של ממש.

וזה קריטי, כי התאריך שבו הסרטון הזה צולם הוא הנתון המצמרר ביותר בכל הסיפור. הסרטון הזה צולם, תקשיבו טוב, בשמונה באוקטובר.

כן, שמעתם נכון. בשמונה באוקטובר אנחנו בישראל עדיין היינו בעיצומו של האירוע הכי נורא שקרה לעם היהודי מאז השואה. הגופות של האחים והאחיות שלנו עדיין אפילו לא פונו מהשטח. היו עדיין מחבלים חמושים בתוך שטח ישראל. הייתה עדיין לחימה עזה בתוך יישובי העוטף. וכבר אז, באותן שעות מדממות, היו הפגנות ענק – לא רק בלונדון, אלא בעוד שורה של מוקדים ברחבי העולם – שבהן אנשים הפגינו כנגד ישראל וזעקו זעקות שמחה על הטבח שזה עתה התרחש.

המלכודת של "הכיבוש וההשפלה"

אני מספר לכם את זה בגלל שיחה שהייתה לי השבוע. פגשתי אישה מקסימה, באמת, שניהלנו שיחה עמוקה על המצב. במהלך השיחה היא שיתפה אותי שלדעתה, כל הסיפור של השבעה באוקטובר הוא בעצם תגובה. תגובה למשהו שישראל עשתה. לגישתה, הטבח הוא תוצאה ישירה של הכיבוש וההשפלה שישראל מקיימת כלפי הפלסטינים מאז קום המדינה.

זו טענה שאנחנו שומעים המון. היא נשמעת הגיונית לאוזן מערבית שלא מכירה את ההיסטוריה: יש דיכוי, ולכן יש התקוממות אלימה.

אבל אז, החלטתי לאתגר את קו המחשבה הזה. אמרתי לה: "רגע, אז בעצם את אומרת שאם לא היה כיבוש, ואם לא הייתה השפלה, וכל הדברים שאת חושבת שקיימים היום לא היו קיימים – אז לא הייתה אלימות? אם כך, איך את מסבירה את טבח חברון שהתקיים בשנת 1929?"

מבחן המציאות: טבח חברון 1929

חשוב להבין את ההקשר של שנת 1929. טבח חברון התרחש הרבה לפני שהייתה קיימת מדינת ישראל. הרבה לפני שהיה "כיבוש" כלשהו של יהודה ושומרון. הרבה לפני שהיו התנחלויות, לפני שהיה איתמר בן גביר, ולפני שהיה בנימין נתניהו. איך אפשר להסביר את ההתנהגות הברברית והרצחנית שהייתה שם, אם אי אפשר להאשים את מדינת ישראל?

כדי להמחיש לה את הנקודה, סיפרתי לה סיפור מאוד מעניין וטרגי מאותו טבח – הסיפור על הרוקח של חברון. מדובר היה ברוקח יהודי, אדם שחי בשכנות טובה עם הערבים בחברון וטיפל במסירות בכל תושבי העיר, ללא הבדל דת או לאום. הוא היה דמות מוכרת ומוערכת. ואיך הם גמלו לו ביום הטבח? אותם אנשים שהוא טיפל בהם, רצחו אותו ממש באופן אישי, פנים אל פנים, בצורה זוועתית שקשה לתאר.

שום "כיבוש" לא היה שם כדי להצדיק את זה. שום "השפלה ממסדית". רק שנאה טהורה.

"אז מה היהודים עשו?" – הרגע שבו המסכה יורדת

הייתי בטוח שהדוגמה הזו תגרום לה לעצור רגע ולחשוב. אבל התשובה שלה הדהימה אותי לחלוטין.

היא הסתכלה עליי ואמרה: "ומה היהודים עשו שגרם לטבח חברון?"

הייתי בהלם. אמרתי לה: "רגע, את רוצה להגיד לי שאם היה טבח ברברי בחברון נגד יהודים, זה כנראה בגלל התנהגות היהודים?"

והיא ענתה: "כנראה שכן."

האמת ההיסטורית מאחורי 1929

רק כדי להעמיד דברים על דיוקם (To set the record straight), חשוב להזכיר מה באמת קרה שם. טבח חברון לא פרץ בגלל שהיהודים "עשו משהו" רע לערביי חברון. הטבח התחיל בעקבות הסתה פרועה ומתוזמרת של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.

הוא הפיץ שקרים וטענות שלפיהם היהודים רוצים להשתלט על הר הבית ולבנות את בית המקדש השלישי. זה היה שקר מוחלט, דבר שלא היה ולא נברא באותה התקופה. זו הייתה עלילת דם לכל דבר ועניין, בדיוק כמו עלילות הדם של ימי הביניים, רק שהפעם היא הובילה לטבח אכזרי ביהודים חפים מפשע בארץ ישראל.

המדרון החלקלק: מ-1929 ועד לשואה

אבל מעבר לעובדות ההיסטוריות של חברון, מה שבאמת עניין אותי והטריד אותי בשיחה הזו הוא הקונספט. צורת המחשבה. התפיסה המעוותת שאומרת שאם משהו רע קורה ליהודים – זה כנראה באשמתם.

האשמת הקורבן הזו לא נעצרת ב-1929 או ב-2023. יש הרבה קולות שאני שומע היום בעולם, גם עכשיו, שאומרים את אותו הדבר בדיוק על השואה. פתאום, בעקבות המלחמה שלנו, כולם נזכרים לנתח את השואה מחדש. כולם נהיו מומחים להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. והנרטיב החדש שצומח אצל אלו שלא מכחישים את השואה לחלוטין הוא מזעזע לא פחות: "אם השואה קרתה, היא כנראה קרתה בגלל שהיהודים עשו משהו".

שורה תחתונה

אנחנו חייבים להבין מול מה אנחנו עומדים. כשאנחנו עושים הסברה, ובמיוחד הסברה התקפית, אנחנו לא יכולים רק להתגונן ולהסביר ש"לא התכוונו" או ש"הכיבוש הוא לא בדיוק ככה". אנחנו חייבים לחשוף את השורש האנטישמי העמוק שמסתתר מאחורי הביקורת.

השורש הזה הוא ההנחה האוטומטית שהיהודי תמיד אשם. לא משנה אם זה רוקח בחברון ב-1929, משפחה בעוטף עזה ב-2023, או קהילה שלמה באירופה של שנות ה-40. כשמנסים להפוך את התוצאה לסיבה, אנחנו חייבים לעצור את זה מיד, להציב מראה מול הצד השני, ולחשוף את האמת: השנאה כלפינו לא נובעת ממה שאנחנו עושים, אלא מעצם העובדה שאנחנו קיימים.

אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים על זה. האם נתקלתם בטיעונים דומים? ואיך אתם עונים כשמאשימים אתכם בתוצאות של השנאה נגדנו?