על מה אנחנו נלחמים? ההבדל בין השהיד המוסלמי, הצעיר הבריטי והחייל הישראלי
מה גורם לאדם לסכן את חייו? אריאל אורבוך מנתח את ההבדל התהומי בין אובדן הזהות במערב, פנטזיית גן העדן של השהידים באסלאם, ושרשרת הדורות שמניעה את החייל היהודי.
על מה אנחנו באמת מוכנים למסור את הנפש?
שלום לכולם, כאן אריאל אורבוך. כשחייל מקריב את היקר מכל, כשהוא מוסר את נפשו למען עמו ומולדתו – מהי בעצם המשמעות העמוקה של הסיפור הזה? השאלה הזו מלווה אותי לא מעט, במיוחד בתקופה ההיסטורית המטלטלת שאנחנו חיים בה. כדי לענות עליה, אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר בין שלוש תפיסות עולם שונות לחלוטין שמתנגשות היום בעוצמה: התפיסה המערבית, התפיסה האסלאמית הקיצונית, והתפיסה היהודית-ישראלית.
המערב איבד את הדרך? התובנה הכואבת של טומי רובינסון
נתקלתי לאחרונה בסרטון חזק ומעורר מחשבה של טומי רובינסון, פעיל רשת בריטי מוכר. רובינסון אומר שם משהו מרתק – ומאוד מדאיג – על הצעירים בבריטניה ובאירופה בכלל. הוא מסתכל בהשתאות על תופעת החיילים הבודדים היהודים. צעירים שאפילו אינם ישראלים במקור, שחיים בנוחות בחוץ לארץ, אבל ברגע האמת עוזבים הכל, אורזים קיטבג, ומגיעים לכאן כדי להילחם למען מדינת ישראל והעם היהודי.
לעומת זאת, כשהוא מסתכל על הבית שלו, על בריטניה, הוא מגיע למסקנה עגומה: המצב שם כנראה אבוד. למה? כי לדור הצעיר בבריטניה פשוט לא אכפת. הם כבר לא יהיו מוכנים להקריב את חייהם למען העם והמדינה שלהם. אני חושב שרובינסון נוגע כאן בנקודה קריטית, שהיא אולי החולשה העיקרית של המערב כולו בימינו: אובדן הזהות. כשחברה מאבדת את הזהות שלה, היא מאבדת את הסיבה שבגללה שווה בכלל להילחם. כשאין משהו גדול ממך שאתה מאמין בו, כשאין חיבור לשורשים, אין לך עבור מה להסתכן. וזהו ואקום מסוכן מאוד.
גן העדן של השהידים: פנטזיה מהמאה השביעית שמתדלקת טרור מודרני
אבל הסיפור העולמי הוא הרבה יותר עמוק ממשבר הזהות המערבי. אל מול החולשה של המערב, ניצבים האויבים שלנו – איסלאמיסטים בארגונים כמו חמאס, חיזבאללה ומשמרות המהפכה באיראן. הם מוכנים למות. הם שואפים להיות "שהידים". אבל בשביל מה בדיוק הם עושים את זה? מה המטרה עבורה הם מוכנים למות?
כדי להבין את זה, צריך לפתוח את המקורות שלהם. בקוראן ובחדית' (המסורת שבעל פה באסלאם) מתואר גן העדן האסלאמי, ה"ג'נה", בפירוט רב. מתוארות שם נשים שנקראות "חור אל-עין" (חוריות) – בנות צחורות עור. המסורת מתארת אותן עם עור כל כך בהיר, שברירי ודק, עד שאפשר לראות את מח העצם מבעד לעורן. יש להן שיער שחור ושופע, עיניים ענקיות עם לובן בוהק ואישון שחור ועמוק. הן מתוארות בחדית' כיפהפיות יוצאות דופן, שתמיד נשארות בתולות, לעולם אינן מקנאות, ותמיד נמצאות במצב רוח טוב ומפרגן.
וכשהשהיד מגיע לאותו גן עדן, הוא לא פוגש רק אותן. הוא רואה סביבו נהרות זורמים – אבל לא רק מים צלולים. יש שם נהרות של חלב שלעולם לא מתקלקל וטעמו לא משתנה, ונהרות של דבש. פירות עסיסיים תלויים תמיד בהישג יד, ללא צורך להתאמץ כדי לקטוף אותם. הוא מוקף בכלים מכסף ומזהב, וזוכה לצל תמידי.
תחשבו על זה רגע: צל תמידי, מים קרים, דבש ונשים. עבור אדם שחי במדבר של חצי האי ערב במאה השביעית, זה היה תיאור מרהיב של כל מה שקשה או בלתי אפשרי להשיג. זה היה החלום האולטימטיבי. והטרגדיה היא, שגם היום, במאה ה-21, התפיסה הזו של גן עדן היא הדבר הממשי והמשמעותי ביותר שעבורו מחבלים מוכנים להתפוצץ, לרצוח ולהפוך לשהידים.
שרשרת הדורות: הסוד של העם היהודי
וזה מוביל אותנו לשאלה החשובה מכל: ומה איתנו? עבור מה אנחנו, בעם שלנו, מקריבים את חיינו? במה אנחנו מאמינים?
כשאנחנו מסתכלים לאורך שרשרת הדורות על העם היהודי, וכיום על עם ישראל היושב בציון במדינת ישראל, אנחנו רואים משהו אחר לגמרי. נחשפתי לאחרונה למכתב מצמרר שכתב חייל צה"ל להוריו ממש לפני שנפל בקרב. כשקוראים את המילים שלו, רואים איך הוא מחבר את הקורבן האישי והמלחמה הפרטית שלו אל מול שרשרת הדורות האדירה שהוא מבין שהוא חוליה בתוכה.
אני רוצה להאמין שחלק גדול מהחיילים שיוצאים לקרב, עושים זאת לא רק לשם ההגנה על הבית והמשפחה כרגע. הגנה על הבית היא דבר שכל פטריוט עושה כשהוא יוצא למלחמה. גם הפטריוט האמריקאי עושה את זה כי הוא מאמין שהוא מגן על המולדת שלו. אבל לנו, לחיילים היהודים, יש אלמנט נוסף. הייתי אומר שזהו האלמנט המשמעותי והמרכזי ביותר לקחת בחשבון: אנחנו לא נמצאים כאן רק כדי לשמור על הקיים. אנחנו כאן כי אנחנו משמרים שרשרת אדירה של דורות של יהודים שנלחמו לפנינו, וכנראה גם ימשיכו להילחם אחרינו, כדי שהשרשרת הזו לעולם לא תיגדע.
החייל הישראלי לא מסתער קדימה בגלל הבטחות לפירות, נהרות של דבש או בתולות בגן עדן. הוא מסתער מתוך הבנה עמוקה שהוא חלק מ"נצח ישראל". הוא חלק מעם אדיר שיש לו ייעוד ותפקיד בעולם.
השורה התחתונה
בזמן שהמערב מאבד את הרצון להילחם כי הוא איבד את זהותו ואת החיבור לשורשיו, ובזמן שאויבינו מקדשים את המוות בשביל פנטזיות חומריות של גן עדן מהמאה השביעית – אנחנו מקדשים את החיים. אנחנו נלחמים כדי להמשיך את הסיפור היהודי, סיפור של חיים, משמעות, וחיבור עמוק לעבר ולעתיד שלנו.
אני אשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים: האם אתם מסכימים שבריטניה והמערב אבודים ברגע שאנשיהם לא מוכנים להקריב את חייהם למען עמם? ומה נותן לכם את הכוח והתקווה בימים האלה? מוזמנים כרגיל לכתוב לי בתגובות.
הסברה התקפית – תשתפו ותעקבו.
שאלות ותשובות
שאלה: מה מתארים הקוראן והחדית' כמחכה לשהידים בגן עדן?
על פי המסורת האסלאמית, בגן העדן (הג'נה) מחכות לשהידים נשים יפהפיות ובתולות הנקראות 'חור אל-עין', לצד נהרות של חלב ודבש, פירות שתמיד נמצאים בהישג יד וצל תמידי.
שאלה: מהי הביקורת של טומי רובינסון על צעירי בריטניה?
רובינסון טוען שהדור הצעיר בבריטניה ובמערב איבד את זהותו, ולכן אינו מוכן יותר להקריב את חייו למען עמו ומדינתו. זאת בניגוד לחיילים יהודים בודדים שעוזבים הכל ומגיעים להילחם למען ישראל.
שאלה: מה מניע את החייל היהודי לצאת לקרב, לפי אריאל אורבוך?
בניגוד להבטחות חומריות בגן עדן, החייל היהודי נלחם מתוך חיבור עמוק לשרשרת הדורות של העם היהודי, מתוך מטרה להבטיח את נצח ישראל והמשכיות העם.
עוד בנושא
לצחוק לאמריקאים בפרצוף: האבסורד של זוהרן ממדאני ואירועי ה-11 בספטמבר
אריאל אורבוך חושף סרטון בלתי ייאמן מניו יורק: כיצד זוהרן ממדאני, שחתם על הכרה ב-11 בספטמבר כיום זיכרון, מעביר את העט דווקא לעורך הדין שייצג את מחבל אל-קאעידה.
למה קוראים להר הבית Temple Mount? הסוד שמסתתר בשפה
איך מילה אחת באנגלית שומטת את הקרקע תחת הטיעונים של שונאי ישראל? אריאל אורבוך חושף את העוצמה של הסברה דרך השפה ומציע פינה חדשה.
מנסור עבאס והמדינה היהודית: האם באמת אפשר לסמוך עליו?
הרשתות החברתיות סוערות בעקבות חשיפתו של מנסור עבאס כי "נאלץ לקבל" את ישראל כמדינה יהודית רק כדי לרוץ לכנסת. אריאל אורבוך, שהתריע על כך מזמן, מנתח את המשמעויות ושואל - האם מקומם בממשלה?