על מה אנחנו באמת מוכנים למסור את הנפש?

שלום לכולם, כאן אריאל אורבוך. כשחייל מקריב את היקר מכל, כשהוא מוסר את נפשו למען עמו ומולדתו – מהי בעצם המשמעות העמוקה של הסיפור הזה? השאלה הזו מלווה אותי לא מעט, במיוחד בתקופה ההיסטורית המטלטלת שאנחנו חיים בה. כדי לענות עליה, אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר בין שלוש תפיסות עולם שונות לחלוטין שמתנגשות היום בעוצמה: התפיסה המערבית, התפיסה האסלאמית הקיצונית, והתפיסה היהודית-ישראלית.

המערב איבד את הדרך? התובנה הכואבת של טומי רובינסון

נתקלתי לאחרונה בסרטון חזק ומעורר מחשבה של טומי רובינסון, פעיל רשת בריטי מוכר. רובינסון אומר שם משהו מרתק – ומאוד מדאיג – על הצעירים בבריטניה ובאירופה בכלל. הוא מסתכל בהשתאות על תופעת החיילים הבודדים היהודים. צעירים שאפילו אינם ישראלים במקור, שחיים בנוחות בחוץ לארץ, אבל ברגע האמת עוזבים הכל, אורזים קיטבג, ומגיעים לכאן כדי להילחם למען מדינת ישראל והעם היהודי.

לעומת זאת, כשהוא מסתכל על הבית שלו, על בריטניה, הוא מגיע למסקנה עגומה: המצב שם כנראה אבוד. למה? כי לדור הצעיר בבריטניה פשוט לא אכפת. הם כבר לא יהיו מוכנים להקריב את חייהם למען העם והמדינה שלהם. אני חושב שרובינסון נוגע כאן בנקודה קריטית, שהיא אולי החולשה העיקרית של המערב כולו בימינו: אובדן הזהות. כשחברה מאבדת את הזהות שלה, היא מאבדת את הסיבה שבגללה שווה בכלל להילחם. כשאין משהו גדול ממך שאתה מאמין בו, כשאין חיבור לשורשים, אין לך עבור מה להסתכן. וזהו ואקום מסוכן מאוד.

גן העדן של השהידים: פנטזיה מהמאה השביעית שמתדלקת טרור מודרני

אבל הסיפור העולמי הוא הרבה יותר עמוק ממשבר הזהות המערבי. אל מול החולשה של המערב, ניצבים האויבים שלנו – איסלאמיסטים בארגונים כמו חמאס, חיזבאללה ומשמרות המהפכה באיראן. הם מוכנים למות. הם שואפים להיות "שהידים". אבל בשביל מה בדיוק הם עושים את זה? מה המטרה עבורה הם מוכנים למות?

כדי להבין את זה, צריך לפתוח את המקורות שלהם. בקוראן ובחדית' (המסורת שבעל פה באסלאם) מתואר גן העדן האסלאמי, ה"ג'נה", בפירוט רב. מתוארות שם נשים שנקראות "חור אל-עין" (חוריות) – בנות צחורות עור. המסורת מתארת אותן עם עור כל כך בהיר, שברירי ודק, עד שאפשר לראות את מח העצם מבעד לעורן. יש להן שיער שחור ושופע, עיניים ענקיות עם לובן בוהק ואישון שחור ועמוק. הן מתוארות בחדית' כיפהפיות יוצאות דופן, שתמיד נשארות בתולות, לעולם אינן מקנאות, ותמיד נמצאות במצב רוח טוב ומפרגן.

וכשהשהיד מגיע לאותו גן עדן, הוא לא פוגש רק אותן. הוא רואה סביבו נהרות זורמים – אבל לא רק מים צלולים. יש שם נהרות של חלב שלעולם לא מתקלקל וטעמו לא משתנה, ונהרות של דבש. פירות עסיסיים תלויים תמיד בהישג יד, ללא צורך להתאמץ כדי לקטוף אותם. הוא מוקף בכלים מכסף ומזהב, וזוכה לצל תמידי.

תחשבו על זה רגע: צל תמידי, מים קרים, דבש ונשים. עבור אדם שחי במדבר של חצי האי ערב במאה השביעית, זה היה תיאור מרהיב של כל מה שקשה או בלתי אפשרי להשיג. זה היה החלום האולטימטיבי. והטרגדיה היא, שגם היום, במאה ה-21, התפיסה הזו של גן עדן היא הדבר הממשי והמשמעותי ביותר שעבורו מחבלים מוכנים להתפוצץ, לרצוח ולהפוך לשהידים.

שרשרת הדורות: הסוד של העם היהודי

וזה מוביל אותנו לשאלה החשובה מכל: ומה איתנו? עבור מה אנחנו, בעם שלנו, מקריבים את חיינו? במה אנחנו מאמינים?

כשאנחנו מסתכלים לאורך שרשרת הדורות על העם היהודי, וכיום על עם ישראל היושב בציון במדינת ישראל, אנחנו רואים משהו אחר לגמרי. נחשפתי לאחרונה למכתב מצמרר שכתב חייל צה"ל להוריו ממש לפני שנפל בקרב. כשקוראים את המילים שלו, רואים איך הוא מחבר את הקורבן האישי והמלחמה הפרטית שלו אל מול שרשרת הדורות האדירה שהוא מבין שהוא חוליה בתוכה.

אני רוצה להאמין שחלק גדול מהחיילים שיוצאים לקרב, עושים זאת לא רק לשם ההגנה על הבית והמשפחה כרגע. הגנה על הבית היא דבר שכל פטריוט עושה כשהוא יוצא למלחמה. גם הפטריוט האמריקאי עושה את זה כי הוא מאמין שהוא מגן על המולדת שלו. אבל לנו, לחיילים היהודים, יש אלמנט נוסף. הייתי אומר שזהו האלמנט המשמעותי והמרכזי ביותר לקחת בחשבון: אנחנו לא נמצאים כאן רק כדי לשמור על הקיים. אנחנו כאן כי אנחנו משמרים שרשרת אדירה של דורות של יהודים שנלחמו לפנינו, וכנראה גם ימשיכו להילחם אחרינו, כדי שהשרשרת הזו לעולם לא תיגדע.

החייל הישראלי לא מסתער קדימה בגלל הבטחות לפירות, נהרות של דבש או בתולות בגן עדן. הוא מסתער מתוך הבנה עמוקה שהוא חלק מ"נצח ישראל". הוא חלק מעם אדיר שיש לו ייעוד ותפקיד בעולם.

השורה התחתונה

בזמן שהמערב מאבד את הרצון להילחם כי הוא איבד את זהותו ואת החיבור לשורשיו, ובזמן שאויבינו מקדשים את המוות בשביל פנטזיות חומריות של גן עדן מהמאה השביעית – אנחנו מקדשים את החיים. אנחנו נלחמים כדי להמשיך את הסיפור היהודי, סיפור של חיים, משמעות, וחיבור עמוק לעבר ולעתיד שלנו.

אני אשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים: האם אתם מסכימים שבריטניה והמערב אבודים ברגע שאנשיהם לא מוכנים להקריב את חייהם למען עמם? ומה נותן לכם את הכוח והתקווה בימים האלה? מוזמנים כרגיל לכתוב לי בתגובות.

הסברה התקפית – תשתפו ותעקבו.