כשהשנאה לישראל מעוותת את המציאות: מנתחים את הטירוף ברשת

תקשיבו רגע. יצא לי לראות לאחרונה סרטון שרץ ברשתות, סרטון ששותף בין היתר על ידי העמוד החשוב @blackandjewishunity. בסרטון רואים אדם מדבר בלהט נגד ישראל. אבל יש שם משהו שתפס לי את העין, משהו שגרם לי לעצור ולחשוב על המהות של מה שאנחנו מתמודדים מולו ביומיום של ההסברה הישראלית.

יש איזה שתי שניות בסרטון המקורי, שכנראה זה עניין של תצוגה במסך או אולי באיך שזה הוקלט, שממש גורמים לדוברת להיראות כמו שד. העיוות הזה במסך... אתם רואים את מה שאני רואה? זה כמעט פואטי. השנאה כל כך יוקדת, כל כך חסרת מעצורים, עד שהיא פשוט מעוותת את המציאות הפיזית. וזה בדיוק הנושא שאני רוצה שנדבר עליו היום: איך נראית השנאה העיוורת לישראל, ואיך אנחנו צריכים לגשת אליה.

בליל של מילים, ים של שנאה

כשעושים עבודת הסברה (או הסברה התקפית, כמו שאני אוהב לקרוא לזה), אנחנו נתקלים בהמון מלל. לפעמים זה מלל מתוחכם שמנסה להישמע אקדמי, ולפעמים – כמו במקרה הזה – זה פשוט בליל של מילים שבורות שמסתירות מאחוריהן רגש אחד ויחיד: אובססיה.

בואו נסתכל על מה שנאמר שם. התמלול של הסרטון הזה הוא מופת של חוסר היגיון. הדוברת יורה משפטים כמו: "לא צריכים להעדות ללמוד עם ישראל, לסתם אני לא אראה לזה, אבל זה לא יעשי. אני רוצה להתחלט. הם לא יהיו ארצות μας".

זה נשמע כמו ג'יבריש, נכון? זה נשמע כמו תרגום מכונה מקולקל או פשוט שטף תודעה של אדם שאיבד את הצפון. היא ממשיכה: "תחלט, בואו נספק. לא יותר עדות לך. לא יותר עדות ומתחלט את עבודות שלך. לא יותר חייבת אגיפה, אז הם יפגעו בך".

כשאתם שומעים או קוראים טקסט כזה, האינסטינקט הראשון הוא לגחך. להגיד "הנה עוד מישהי שלא יודעת על מה היא מדברת". אבל אני מבקש מכם להסתכל מעבר לתחביר השבור. כי בתוך הכאוס המילולי הזה, מסתתרת האמת המכוערת של האנטישמיות המודרנית.

"אני רוצה שאין להם משהו. זה האקרון"

לקראת סוף הרצף הבלתי מובן הזה, הדוברת אומרת משהו שדווקא מצליח להעביר מסר חד וברור: "ואז ישראל יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה עם הרגים. אבל אני רוצה שאין להם משהו. זה מה שאני רוצה. זה האקרון. תודה".

"אני רוצה שאין להם משהו".

תקראו את המשפט הזה שוב. זו לא ביקורת על מדיניות. זו לא דאגה לזכויות אדם. זו לא קריאה לשלום או לדו-קיום. המטרה הסופית, ה"עיקרון" (או ה"אקרון" כפי שזה נשמע), הוא שלנו לא יהיה כלום. שלא נהיה קיימים.

הם לא רוצים לבנות משהו משלהם; הם רוצים להרוס את מה שלנו יש. וזה, חברים, ההבדל התהומי בינינו לבינם. אנחנו מקדשים את החיים, את הבנייה, את החדשנות. הם, כפי שהסרטון הזה ממחיש בצורה כל כך גרוטסקית, מקדשים את השלילה.

למה אנחנו בכלל משתפים את זה?

שאלה לגיטימית שיכולה לעלות היא: אריאל, למה בכלל לתת במה לטירוף הזה?

התשובה נמצאת בכללי הברזל של ההסברה שלנו. אנחנו משתפים תוכן כזה תחת עקרון ה-Fair Use (שימוש הוגן) ולמטרות של מודעות בלבד (Awareness purposes). אנחנו לא משתפים את זה כדי לקדם את המסרים שלהם או לתת להם לגיטימציה. להפך.

המטרה היא חינוכית. אנחנו צריכים להכיר את החומרים שמופצים נגדנו ברשתות החברתיות כדי לדעת איך להתמודד איתם. כשאנחנו חושפים את חוסר ההיגיון, את האלימות המילולית ואת השנאה העיוורת שמובילה אנשים להיראות ממש כמו "שדים" מרוב זעם – אנחנו מפרקים את הלגיטימציה שלהם בעיני הצופה הסביר.

הסרטון הזה הוא דוגמה קלאסית למה שאנחנו מדווחים עליו ויוצאים נגדו: התארגנויות ויחידים שמפיצים רטוריקה של שנאה, איומים ואלימות. אנחנו מגנים את זה בכל תוקף, ומעלים את זה על פני השטח בדיוק כדי שהעולם יראה עם מי יש לנו עסק.

איך מגיבים לטירוף?

אז מה אנחנו, כלוחמי הסברה, צריכים לקחת מסרטונים כאלה?

1. לא להיגרר לאמוציות: כשהצד השני צורח, מתעוות ומדבר בג'יבריש מתוך כעס, התפקיד שלנו הוא להישאר רגועים, חדים וממוקדים. האמת שלנו לא צריכה צעקות כדי להישמע.
2. לחשוף את המניע האמיתי: כפי שראינו, המניע הוא לא "צדק", אלא "אני רוצה שאין להם משהו". כשאתם מתווכחים ברשת, תשאפו לחשוף את השורה התחתונה הזו אצל הצד השני.
3. לשמור על ביקורתיות: תמיד תזכרו שהרבה מהתוכן שמופץ נגדנו מבוסס על תיאוריות קונספירציה או פשוט על דעות אישיות חסרות בסיס עובדתי (כפי שציינתי ב-Fact-Check Note של הסרטון). אל תקבלו שום טענה שלהם כעובדה.

השורה התחתונה: השנאה לישראל ולעם היהודי יכולה לעוות אנשים. היא מעוותת את ההיגיון שלהם, את המילים שלהם, ולפעמים (אפילו אם זה רק באג במסך) גם את הפרצוף שלהם. אבל אנחנו לא נירתע. אנחנו נמשיך לעמוד זקופים, לחשוף את האמת, ולהראות לעולם שהעיקרון שלנו הוא חיים ובנייה, בעוד העיקרון שלהם – ה"אקרון" – הוא פשוט חור שחור של שנאה.