למה העובדות לא משנות? הניתוח של אליקה לה בון

הייתה לי שיחה הבוקר עם בחור מפקיסטן. שיחה מרתקת, אבל כזו ששופכת אור על המנגנון הפסיכולוגי העמוק שעומד בבסיס השנאה כלפי ישראל. במהלך השיחה, העליתי בפניו שורה של פעולות מובהקות שישראל עושה — דברים שאי אפשר להתווכח עם קיומם: הקמת אזורים הומניטריים, אזהרת האוכלוסייה העזתית מראש לפני הפגזות כדי למזער פגיעה באזרחים, הכנסת סיוע הומניטרי בהיקפים אדירים, ואפילו מבצע חיסון הפוליו המורכב שישראל ביצעה עבור האוכלוסייה בעזה.

התגובה שלו? הוא טען בפניי שכל הדברים האלו, שנתפסים כביכול כטובים, נועדו בסופו של דבר רק כדי להשפיל את האוכלוסייה הפלסטינית.

עצרתי לרגע ושאלתי אותו שאלה פשוטה וישירה: "האם בעצם זה אומר שכל מה שישראל תעשה, בין אם זה טוב או רע, תמיד ייתפס כרע, פשוט כי ישראל היא מקור כל הרוע בעיניך?"

התשובה שלו הייתה חד-משמעית: "ברור!".

השיחה הזו מתחברת בצורה מושלמת לניתוח המבריק של יוצרת התוכן אליקה לה בון (Elica Le Bon), שמסבירה בדיוק את התופעה הזו. זה לא מאבק על עובדות; זה מאבק על נרטיב.

למה בדיות הופכות לוויראליות והאמת זוכה להתעלמות?

אליקה פותחת את הניתוח שלה בשאלה נוקבת: למה בדיות (Fiction) על המזרח התיכון הופכות לוויראליות כל כך מהר? ולעומת זאת, כשאתה אומר את האמת, כשאתה באמת עומד לצד אנשים מדוכאים (שזה בדיוק מה שאותם פעילים טוענים שהם עושים) — אתה נתקל בשקט מוחלט. צרצרים.

התשובה לתופעה המוזרה הזו נעוצה בנרטיב-על ששולט בשיח. ישנו נרטיב מבוסס היטב שלפיו ארצות הברית, מדינת ישראל והציונים הם "מקור כל הרוע" בעולם. כל פיסת מידע שיוצאת החוצה חייבת לשרת את הנרטיב הזה.

דיסוננס קוגניטיבי: כשהמציאות שוברת את התבנית

מה קורה כשמשהו סותר את הנרטיב הזה? מה קורה כשאנשים רואים את מדינת ישראל ואת עם ישראל מתאחדים עבור מטרות הומניטריות, או פועלים בניגוד מוחלט לדימוי ה"מפלצת" שציירו להם?

כאן נכנס לתמונה המושג דיסוננס קוגניטיבי.

המוח האנושי מתקשה להכיל סתירות. כשאנשים שבנו את כל תפיסת עולמם על כך שישראל היא רוע מוחלט נתקלים בעובדות שמראות אחרת, הם לא יכולים להתמודד עם זה. הם לא יכולים לגשר על הפער שבין המציאות (האמת) לבין הבדיה (הפיקציה) שהפכה להיות מרכז חייהם.

לכן, בדיוק כמו הבחור הפקיסטני שדיברתי איתו, הפתרון הפסיכולוגי הקל ביותר עבורם הוא לעוות את המציאות כך שתתאים לנרטיב. חיסונים? זה כדי להשפיל. סיוע הומניטרי? זה כדי לשלוט. העובדות פשוט לא משנות, כי הן מאיימות על תפיסת העולם הבסיסית שלהם.

האופיום החדש של האליטות

אליקה מצביעה על נקודה עמוקה נוספת: האופן שבו ה"אנטי-בורגנות" הפכה לאופיום החדש של הבורגנות עצמה. אנחנו רואים אליטות במערב, אנשים שיושבים במגדל השן, שמשליכים את תפיסות העולם שלהם על סכסוכים במקומות אחרים בעולם.

הם אוהבים את המקום שלהם, אבל בעולם שמחולק בצורה דיכוטומית ל"מדכאים" ו"מדוכאים", הם צריכים למצוא דרך להרגיש עליונות מוסרית. ולכן, הם חוברים לארגוני טרור, לארגונים המפסידים והאלימים ביותר. למה? כי מבחינתם, זה לא באמת קשור לארץ, לשטח או לאנשים שחיים שם.

זה קשור ל"טריפ". זה קשור לנרטיב שהם מספרים לעצמם.

הם לא מתמודדים עם המציאות, עם המשפחות שנקרעו, עם הזוועות של ה-7 באוקטובר. הם מתמודדים רק עם הנרטיב.

שורה תחתונה

ההבנה הזו היא קריטית עבורנו כשאנחנו ניגשים למלאכת ההסברה. אנחנו חייבים להפנים שאנחנו לא תמיד נלחמים על עובדות. אנחנו נלחמים מול אנשים שהנרטיב שלהם הוא חזות הכל.

כשאנחנו מבינים שהצד השני חווה דיסוננס קוגניטיבי, אנחנו מבינים שזריקת עוד ועוד נתונים יבשים לא תמיד תעזור. ההסברה ההתקפית שלנו צריכה לכוון לחשיפת הצביעות של הנרטיב עצמו. אנחנו צריכים להראות איך התמיכה שלהם בארגוני טרור נובעת מיוהרה ומניתוק, ולא מדאגה אמיתית לזכויות אדם. כוחו של נרטיב הוא עצום, אבל האמת — כשהיא מוגשת בצורה חכמה שחושפת את השקר שמאחורי הנרטיב — חזקה ממנו.