למה יש לנו בעיה עם המושג "פלסטיני"? תיאוריית ההחלפה מוסברת

לפני כמה ימים שיתפתי כאן סרטון שעורר לא מעט הדים. בסרטון ההוא, רואים בחור, ערבי ישראלי, שאומר דברים מאוד ברורים ומאוד גלויים למצלמה: "חבר'ה, אנחנו רואים את עצמנו פלסטינים. אנחנו כאן, אין לנו שום בעיה לא לשרת את המדינה, ועדיין לקבל את כל ההטבות שלכם. וביום שנוכל – אנחנו נהיה פלסטינים ונהיה בעלי הבית".

הדברים האלה, שנאמרו בביטחון גמור, הובילו לתגובה מעניינת מאוד שקיבלתי מאחד העוקבים. התגובה הזו גרמה לי לעצור ולחשוב, והיא הולכת בערך כך: "למה בעצם יש לנו בעיה עם זה שאנשים מגדירים את עצמם פלסטינים? למה אנחנו כל כך מתעקשים שהם יקראו לעצמם ישראלים? אולי אנחנו אפילו לא בטוחים בזהות שלנו כיהודים וכישראלים, אם זה כל כך צורם לנו באוזן לשמוע שהם מגדירים את עצמם כפלסטינים?"

אני מוכרח להודות, כשאני קורא תגובה כזו, המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא שאם אתם עוקבים אחרי הסרטונים שלי, קוראים את התכנים שלי, ועדיין לא יודעים את התשובה לשאלה הזו – אני ממש מרגיש שנכשלתי בתפקידי. אבל, אני תמיד בעד להסתכל על חצי הכוס המלאה. לכן, אני אקח את התגובה הזו ואנצל את ההזדמנות הנהדרת הזאת כדי להסביר, לעומק ועל פי תפיסתי, למה בדיוק יש לנו בעיה עם כל מי שמגדיר את עצמו "פלסטיני".

לא עניין של סמנטיקה, אלא של מהות

השאלה של המגיב מניחה שההתנגדות שלנו נובעת מאיזושהי חולשה פנימית. שאנחנו נעלבים ממילה. אבל הבעיה שלנו עם המושג "פלסטיני" היא בשום פנים ואופן לא השם עצמו, ולא חוסר ביטחון בזהות הישראלית שלנו. הבעיה היא המהות שעומדת מאחורי המילה הזו.

כדי להבין את זה, אנחנו צריכים להסתכל על המציאות נכוחה, קל וחומר כאשר מדובר בערבים ישראלים. מדובר באנשים שגרים כאן, בתוך גבולות מדינת ישראל. יש להם תעודת זהות כחולה, הם אזרחים שווי זכויות, נהנים מהכלכלה, ממערכת הבריאות, מהתשתיות ומההטבות של המדינה – ובכל זאת, הם בוחרים להגדיר את עצמם כפלסטינים.

למה זה בעייתי? התשובה טמונה בסיסמה המוכרת שאנחנו שומעים שוב ושוב: "From the river to the sea" (מהנהר ועד לים).

שאיפת ההחלפה: מהנהר ועד לים

כשאדם מגדיר את עצמו פלסטיני בהקשר הזה, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: מהי השאיפה הלאומית שלו? מהו החזון שלו לעתיד? התשובה, כפי שהם בעצמם מצהירים לא פעם, היא שלא תהיה מדינת ישראל, ושתהיה מדינת פלסטין במקומה.

שימו לב למילה "במקומה". הזהות הזו אינה מבקשת להשתלב. היא אינה מבקשת לחיות בשלום לצידנו. המשמעות המעשית של השאיפה הזו, של "מהנהר ועד לים", היא חד משמעית: במקרה הטוב, המטרה היא לגרש אותנו מכאן. במקרה הרע, המטרה היא פשוט להרוג אותנו.

בכל מקרה, ובכל תרחיש שנגזר מהאידיאולוגיה הזו, לא מדובר בסיטואציה שבה יש פה "עוד עם" שחי בנוסף לישראל, או בנוסף ליהודים שחיים בישראל. מדובר כאן במשהו חליפי לחלוטין. משהו שבא במטרה אחת ברורה: להחליף את ישראל.

לנתח את האמירה: "נהיה בעלי הבית"

בואו נחזור רגע לאותו בחור מהסרטון המקורי. המילים שהוא בחר להשתמש בהן אינן מקריות. הוא לא דיבר על שוויון זכויות, הוא לא דיבר על השתלבות בחברה הישראלית, והוא בוודאי לא דיבר על דו-קיום. הוא דיבר על המתנה. "נחכה לרגע שנוכל להיות בעלי הבית".

ההמתנה הזו היא בדיוק מה שהופך את ההגדרה העצמית הזו לכל כך מסוכנת עבורנו. היא הופכת את האזרחות הישראלית שלהם לכלי זמני, לאמצעי נוחות. "אין לנו בעיה לא לשרת ועדיין לקבל את כל ההטבות שלכם" – זוהי הצהרה של ניצול מודע. הם משתמשים במשאבים של המדינה, בביטחון שהיא מספקת, בזכויות הדמוקרטיות שהיא מעניקה, כדי לתחזק את עצמם עד לאותו רגע דמיוני שבו מאזן הכוחות ישתנה. ההפרדה שהוא עושה בין "אנחנו" (הפלסטינים הממתינים) לבין "אתם" (הישראלים שנותנים את ההטבות) ממחישה בצורה המדויקת ביותר שאין כאן רצון לשותפות גורל, אלא רצון להשתלטות.

הפרדוקס האזרחי: לחיות על חשבון מי שאתה רוצה להשמיד

ההבנה הזו מובילה אותנו לשאלה המוסרית וההגיונית המתבקשת ביותר. ואת השאלה הזו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בשיא הכנות:

האם אנחנו, כמדינה חפצת חיים, מוכנים לזה שאנשים שהתפיסה שלהם היא כזו, יחיו כאן בתוכנו? האם זה הגיוני שאנשים שזו האידיאולוגיה שלהם יחיו בארץ ישראל, בתוך מדינת ישראל הריבונית, ייהנו מכל הזכויות ויחיו על חשבון מדינת ישראל – וכל אותו הזמן, הם רק יחכו ליום שבו יוכלו, כפי שאמר אותו בחור בסרטון, "להיות בעלי הבית"? יום שבו יוכלו לגרש את היהודים או להשמיד אותם?

האם זה משהו שמסתדר למישהו מאיתנו בהיגיון הבריא? האם יש אומה בעולם שהייתה מסכימה לממן ולטפח בתוכה קבוצה שמצהירה בגלוי שזו מטרתה הסופית?

שורה תחתונה

חשוב להפנים את הנקודה הזו, כי היא הבסיס לכל ההסברה שלנו ולכל הבנת המציאות שלנו כאן במזרח התיכון. "פלסטין" או "פלסטיני", בהקשר של הקונפליקט שלנו, זה לא תיאור של עם שהוא פשוט עוד עם בנוסף לעמים הערביים הרבים שיש פה באזור שלנו. זה לא עם שרוצה להקים עוד מדינה, שתחיה בשכנות טובה ובנוסף למדינת ישראל.

הזהות הזו, בבסיסה, היא מה שאני קורא לו "תיאוריית ההחלפה". כל המהות שלה היא רק להחליף את מדינת ישראל. מי שמגדיר את עצמו פלסטיני, בעצם אומר, במילים אחרות, שלמדינת ישראל אין זכות קיום.

אז בפעם הבאה שמישהו שואל אתכם למה זה מפריע לכם, תזכרו: זה לא השם שצורם לנו באוזן. זו המהות שמבקשת לבטל אותנו.

אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים על זה בתגובות. האם יש דרך נוספת לפרש את המציאות הזו?