בינה יתרה ניתנה לאישה: ממניה שוחט ועד אשת און בן פלת

היום אני רוצה להקדיש את המאמר הזה כדי להרים לנשים שלנו, ויותר מזה – הכל התחיל מסיפור אישי שקרה לי לאחרונה עם אשתי, אביבית.

אני לא אכנס לפרטים המדויקים של הסיפור כי לא ביקשתי את רשותה לשתף, אבל אני כן רוצה לשתף אתכם בהתרשמות העמוקה שלי ממנו. בסיפור הזה, נדהמתי מאיך שאביבית חשבה ופעלה. למה? כי היא לא פעלה בפזיזות. היא פעלה בהמון תבונה, עם הבנה מעמיקה ונדירה של איך אנשים פועלים ומגיבים. היא עשתה את הדברים בצורה כל כך מדויקת, שהיא השיגה את התוצאה ששנינו רצינו. ויותר מזה – זה עבד גם עליי. היא הייתה הרבה יותר חכמה ונבונה ממני באותו רגע; היא ידעה בדיוק מה להגיד ואיך לפעול כדי להשיג את התוצאה המיטבית לכל בני הבית.

האירוע הזה גרם לי להיזכר במשפט המפורסם של חז״ל: "בינה יתרה ניתנה לאישה". יש בהיסטוריה ובמורשת שלנו סיפורים מרהיבים שממחישים את הדוגמה הזו בדיוק. אני רוצה לספר לכם שניים מהאהובים עליי.

מניה שוחט: תושייה בדרך לפתח תקווה

הסיפור הראשון הוא סיפורה של מניה שוחט, זוגתו של ישראל שוחט (ממקימי ארגון "השומר"). מניה הייתה דמות מפתח באותה תקופה של התרוממות היישוב היהודי הצעיר לקראת הקמת המדינה.

בשנת 1921, כשהחלו פרעות ביפו, מניה החליטה לעזור לחברי ארגון "ההגנה" ולהעביר רימונים לאזור פתח תקווה. זו הייתה תקופה מסוכנת מאוד. היא הסתירה את הרימונים בתוך סל, כיסתה אותם בירקות וביצים, ויצאה לדרך עם עוד כמה חברים ברכב די מצ'וקמק. הכל הלך בסדר, עד שהם הגיעו לאזור פתח תקווה – ושם הרכב שקע עמוק בתוך החול. הם ניסו, אבל פשוט לא הצליחו לחלץ אותו.

תחשבו רגע על הסיטואציה הזו. רובנו, אם היינו נתקעים במצב כזה עם רכב מלא בתחמושת לא חוקית, היינו נכנסים לפאניקה. היינו מקווים שהשומרים או עוברי האורח פשוט יחלפו על פנינו בלי לבדוק, או שהיינו מתחילים לתאם מהר-מהר גרסאות: "בואו נמציא סיפור, נגיד שאנחנו רק בדרך לפה או לשם".

אבל מניה עשתה משהו אחר לחלוטין. היא החליטה להיות פרו-אקטיבית.

במקום להסתתר, היא יצאה באופן אקטיבי מהרכב, ניגשה אל האנשים באזור ואמרה להם: "אנחנו נתקענו, בואו תעזרו לנו, בואו תחלצו אותנו". היא אשכרה ביקשה מהם לגשת לאוטו!

וזה בדיוק מה שחז״ל התכוונו כשאמרו "בינה יתרה ניתנה לאישה". מה זו בינה? בניגוד ל"חוכמה", שהיא צבירה של ידע, "בינה" מגיעה מלשון הבנה. כלומר, היא מבינה איך להשתמש בידע. לא מספיק שהיא יודעת מה לעשות, היא מבינה את הטבע האנושי ויודעת איך להשתמש בו ברגע האמת.

זה סיפור מעורר השראה. אם הם היו ניגשים לרכב מיוזמתם ומתחילים לבדוק אותו, יש סיכוי סביר שהם היו חושדים. אבל כשהפנייה לעזרה הגיעה ממנה, החשד התפוגג. בהתחלה הם סירבו, כי אף אחד לא באמת רוצה לרדת, להתפלש בבוץ ולדחוף רכב תקוע. אבל אז מניה שלפה את נשק יום הדין: היא חילקה להם ממתקים, סיגריות וכל מיני צ'ופרים שהיא שמרה במקור לחברי ההגנה. היא פנתה, מה שנקרא, לליבו ולקיבתו של הגבר. כמו שאמר נפוליאון: "הצבא צועד על קיבתו". מניה הבינה את זה יפה מאוד וידעה איך לתמרץ אותם.

וזה עבד. הם התמלאו במוטיבציה, דחפו את הרכב, חילצו אותו, והחבר'ה שלנו המשיכו בדרכם בשלום.

אשת און בן פלת: להציל את הבעל ממרד קורח

הסיפור השני מחזיר אותנו אחורה בזמן, אל דור המדבר. קורח הוא אחד המורדים הגדולים ביותר שקמו למשה רבנו. קורח לא היה סתם אדם; הוא היה נכדו של לוי (הבן של יעקב ולאה), נחשב לאדם צדיק מאוד, מאלה שנשאו את ארון הברית, ואדם עשיר בצורה בלתי רגילה.

קורח אסף סביבו עדה גדולה של כ-250 חכמי תורה, ויחד הם התמרדו נגד משה ואהרון. הטענה שלו הייתה פשוטה: "למה אתה צריך להנהיג את העם? מאיפה הגענו לסוגיה שאתה זה שמוביל? אולי אני רוצה להיות הכהן הגדול? למה מינית את אחיך אהרון? מה זה הנפוטיזם הזה?".

אחד מאותם מורדים שהצטרפו לקורח היה אדם בשם און בן פלת.

הגמרא מספרת שאשתו של און בן פלת ראתה מה קורה, וניסתה בצורה חכמה מאוד להניא אותו מלקחת חלק במרד הזה. היא לא צעקה עליו ולא רבה איתו. היא פשוט שאלה אותו שאלה הגיונית: "תגיד, בהנחה שקורח באמת משיג את התוצאות של המרד שלו ומנצח את משה... אתה הולך להיות המנהיג?" און ענה לה: "כנראה שלא, קורח יהיה המנהיג". אז היא אמרה לו: "תראה, גם עכשיו אתה לא המנהיג, וגם כשקורח יעשה את מה שהוא רוצה לעשות וינצח – אתה לא תהיה המנהיג. אז מה אתה מנסה להשיג בזה?".

ההיגיון הפשוט הזה התחיל ליצור אצלו ספקות. אבל היא לא עצרה שם. כדי לוודא שהוא לא ילך לכנס המורדים, היא השקתה אותו ביין. און הלך לנוח ונרדם.

היא ידעה שהאנשים של קורח יבואו לקרוא לו לאסיפה נגד משה. מה היא עשתה? היא התיישבה בפתח האוהל, פזרה את שערה והתחילה לסרק אותו. כשאנשי קורח הגיעו וראו אישה יושבת בפתח האוהל ומסרקת את שערה (דבר שנחשב לא צנוע וגרם להם להירתע מלהתקרב), הם פשוט הסתובבו והלכו.

בינתיים, משה פנה אל קורח ועדתו ואמר להם: "אם אלוהים יבחר בכם, זה נכון. אבל לא אני בחרתי באחי להיות הכהן הגדול, אלוהים הורה לי לעשות את זה". וכך קרה, על פי הכתוב בתנ״ך, שהאדמה פערה את פיה ובלעה את קורח, אנשיו ובני ביתם.

און בן פלת ניצל. הוא ניצל אך ורק בזכות חוכמת אשתו והדרך המבריקה שבה היא פעלה. תחשבו על זה: אם היא הייתה רק כועסת עליו ואומרת לו "אל תלך!", זה היה הופך להתנגשות ולריב. בתור גבר, אני יכול להגיד לכם שכנראה אנחנו הגברים היינו אומרים במקומו: "לא, אני יודע יותר טוב. את אפילו לא שם, את לא חלק מהסיפור, את לא מבינה".

כמה מאיתנו הגברים עושים את זה? חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב מהאישה, ואז בדיעבד מתברר שהיא הבינה את המצב הרבה יותר טוב מאיתנו.

השורה התחתונה: חכמות נשים בנתה ביתה

לא סתם נאמר שבינה יתרה ניתנה לאישה. גם שלמה המלך, בספר משלי (פרק י״ד), כותב: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ". החוכמה והבינה של האישה הן אלו שבונות את הבית, והן גם אלו שיכולות להציל אותו מהרס.

לכן, גברים – חשוב מאוד שנקשיב לנשים שלנו. שימו לב איך הן רואות את העולם. כבר הוכח שהן שמות לב לפרטים הרבה יותר קטנים מאיתנו, ובמקביל רואות את התמונה הכוללת הרבה יותר טוב.

יש מצב, דרך אגב, שאם נשים היו מנהלות את העולם – היו לנו הרבה פחות מלחמות.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים, ומה אתן חושבות. אם אהבתם את הזווית הזו על סיפורי המורשת שלנו, כתבו לי בתגובות ואשמח להכין לכם עוד תכנים כאלה.